מה באוזן? ביקורות סרטי ה-DVD של חודש אוקטובר

מדור ביקורות ה-DVD החודשי של אתר "סרט" ו"האוזן השלישית" ממשיך עם ארבעה מסרטי חודש אוקטובר, שלא יצאו לאקרנים על המסך הגדול בישראל: המערבון "Slow West" בכיכובו של מייקל פאסבנדר, הדרמה הפיוטית "קומיקו, ציידת האוצרות" המושפעת מהסרט "פארגו", הדרמה הראליסטית " Heaven Knows What" והסרט הגרמני "אנחנו צעירים, אנחנו חזקים".

את כל הסרטים ניתן למצוא בספריית "האוזן השלישית" בתל אביב ובאתר האינטרנט של "האוזן השלישית"

Slow West

המערבונים המודרניים חזרו לחיים בשנה האחרונה והפעם בגל של סרטים מרחבי העולם שמהווים מחווה עכשווית למערבונים הקלאסיים. אחרי "הגאולה" הדני ו"בראבו" הרומני מגיע תורו של המערבון הניו-זילנדי “Slow West" בכיכובו של מייקל פאסבנדר ("ממזרים חסרי כבוד", "רעב") וקודי סמית' מקפי ("כוכב הקופים: השחר").

מקפי משחק את ג'יי, צעיר סקוטי המגיע בשנת 1870 לבדו לארה"ב כדי להתאחד עם הבחורה בה הוא מאוהב, רוז, שהיגרה לאמריקה עם אביה. ג'יי הוא בחור תמים וטוב לב, שאינו מתאים לתנאיי החיים האכזריים והקשוחים בארה"ב של אותם ימים בהם אדם לאדם זאב ופורעי חוק למיניהם ממתינים בצדי הדרכים ועשויים בקלות להרוג אותך בשביל מספר דולרים. בדרכו פוגש ג'יי את סילאס (פאסבנדר), נווד אלים שמציע לו ללוות אותו במסעו לעבר רוז בתמורה לתשלום. לסילאס, יתגלה במהרה, יש מטרה נסתרת מאחר ועל ראשם של רוז ואביה מוצע פרס כספי וג'יי הוא הדרך הבטוחה והמהירה ביותר בשבילו להגיע אליהם.

סרטו הראשון באורך מלא של ג'ון מקלין (לא להתבלבל עם הדמות מ"מת לחיות") הוא מערבון קלאסי, בלי נגיעות מודעות לעצמן או התחכמויות סגנוניות, אלא פשוט סרט שמציג את מוסכמות הז'אנר תוך ביקורת ערכית על ארה"ב של אותם ימים, המרדף אחר הכסף, האכזריות האנושית והיחס כלפי המיעוטים האינדיאנים, מסרים שמהדהדים גם לארה"ב של ימינו.

כשמו, " Slow West" אכן לוקח את הזמן שלו אך הוא אינו משעמם לרגע בזכות הופעות משחק טובות, תסריט חזק וסצינת שיא עקובה מדם ומצולמת להפליא החותמת את הסרט. פאסבנדר מוכיח שוב את כישרונו כאחד השחקנים הטובים כיום, בבניית דמות מורכבת שהאמביוולנטיות המוסרית מובילה אותה, וסמית' נותן הופעה משכנעת כג'יי התמים, שנאלץ להסתגל לעולם החדש והאכזר.

לעמוד הסרט באתר האוזן: Slow West

קומיקו, ציידת האוצרות

הסרט "פארגו" של האחים כהן חזר בשנים האחרונות לכותרות בזכות סדרת הטלוויזיה המבוססת באופן רופף על עלילתו ומתרחשת אף היא בעיירה פארגו. "קומיקו, ציידת האוצרות", סרטם של האחים דיוויד וניית'ן זלנר, שואב גם הוא השראה מהסרט הקלאסי ולוקח את גיבורתו למסע בעקבות מזוודת הכסף שהוחבאה בשלג בסרט המקורי על ידי קרל (סטיב בושמי) ונמצאה שנים לאחר מכן בסדרת הטלוויזיה.

גיבורת הסרט היא קומיקו (רינקו קיקוצ'י מ"פסיפיק רים"), צעירה יפנית בודדה ותמהונית, שאינה מרוצה מחייה, מתרחקת מכל הסובבים לה ומסרבת לבקשתה העיקשת של אימה למצוא חבר או לחלופין לחזור לגור עם ההורים. חלקו הראשון של הסרט מתרחש ביפן ומתאר את שגרת יומה של קומיקו, שמוצאת קלטת וידאו של הסרט "פארגו" וחושבת כי הוא סרט תיעודי המתאר מטמון החבוי אי שם בארה"ב. חלקו השני של הסרט הופך לסרט מסע מקסים בו קומיקו, שאינה דוברת כמעט אנגלית, גונבת את כרטיס האשראי של מעסיקה, טסה לארה"ב ומתחילה במסע לעבר העיירה פארגו במטרה למצוא את המטמון.

קומיקו היא גיבורה שקשה להזדהות עימה – היא מוזרה ותמהונית מדי, המניעים שמובילים אותה להאמין באותנטיות של הקלטת ולצאת למסע הם מופרכים למדי, אך יחד עם זאת ככל שהסרט מתקדם והופך לסרט מסע עצמאי ורגיש ברוח סרטיו של אלכסנדר פיין ("דרכים צדדיות", "נברסקה") שהיה גם המפיק של סרט זה, הוא צובר נפח ומטען רגשי והופך לסרט פיוטי על הבריחה מהמציאות באמצעות הקולנוע, ועל אמונה באנושיות וברוח האדם. "קומיקו ציידת האוצרות", שזכה בפרס הבמאי והשחקנית הטובה ביותר בטקס פרסי הקולנוע האמריקאי העצמאי, משתדרג רבות בזכות סופו המצוין והמרהיב, המרומם ומדכא בו זמנית, המעניק לו נופך של אגדה לצד נחיתה כואבת לקרקע המציאות.

לעמוד הסרט באתר האוזן: קומיקו ציידת האוצרות

Heaven Knows What

הנקודה האופטימית בסרט "השד יודע מה" היא הסיפור שעומד מאחוריו: אריאל הולמס, צעירה הומלסית ונרקומנית מניו יורק, כתבה ספר על חייה בשולי החברה שעובד לסרט זה בו היא גם מככבת. השבחים המוצדקים להם זכתה הולמס על משחקה הטבעי והממגנט בסרט הביאו לה תפקיד ראשי לצד שייה לבוף בקומדיה הוליוודית בשם American Honey”" שתצא לאקרנים בשנה הבאה.

האופטימיות סביב סיפורה יוצא הדופן של הולמס נעלמת ככל שזה נוגע בעלילה של הסרט. " Heaven Knows What" שבוים על ידי ג'וש ובני ספדי, לא נותן הנחות לצופים או לדמויות בו. הוא עוקב אחר הרלי (הולמס), צעירה מכורה לסמים, שחיה בהוסטל עלוב עם חבריה הנרקומנים ומקבצת נדבות במהלך היום. הרלי חיה את חייה במרדף נואש אחר כסף למנה הבאה שתעניק לה רגעים ספורים של שלווה, עד לקריז הבא. היא מאוהבת בנרקומן חובב מטאל בשם איליה, שמתייחס אליה בזלזול ומדרדר אותה לניסיון התאבדות בתחילת הסרט.

הסרט לא מרפה מהצופה מהפתיחה ועד לסיום. בסגנון כמו דוקומנטרי (אך למרבה המזל ללא מצלמה רועדת) ועם דיאלוגים אותנטיים שנדמים מאולתרים בחלקם, "השד יודע מה" מכריח אותנו להישיר את מבטנו לאנשים מהם אנו מעדיפים להתעלם ביום יום. יחד עם פסקול אלקטרוני דיס-הרמוני ומרתיע של איסאו טומיטה ותחושת ריאליזם חדה וכנה, "השד יודע מה" הופך לחוויית צפייה מטרידה אך חשובה ומרתקת במיוחד.

לעמוד הסרט באתר האוזן: Heaven Knows What

אנחנו צעירים, אנחנו חזקים

מאת: נטע שניצר

עלילת הסרט מתרחשת בגרמניה בשנת 92 לאחר האיחוד בין מזרח למערב. דור צעיר מבולבל, כועס וחזק לצד דור פוליטיקאים אימפוטנטים שמתמודדים עם אירועים אלימים וקיצוניים כנגד שכונת מהגרים בעיר רוסקו. הסרט העלילתי מנסה להסביר ולעקוב אחר התהליכים שהובילו למהומות קיצוניות ואלימות שהגיעו לשיאם כשהמהגרים היו צריכים להתחבא בזמן שצעירים שרפו את דירותיהם. בתחילה היו הפגנות נגד הצוענים, ולאחר שהם פונו האלימות הופנתה לבניין של מהגרים היספאניים.

אנחנו עוקבים אחרי חבורת צעירים ששרה שירים לאומניים לצד האינטרנציונל, מפלרטטים עם הסמלים הנאצים אך כשמראיינם אותם אין להם מה להגיד. אלה דוגמאות קטנות לחוסר האג'נדה של הדור הצעיר, ולכך שהמניעים שלהם היו בעיקר בלבול, יצרים שיצאו משליטה ובאופן כללי הם מצטיירים כדור אבוד. במקביל, אביו של אחד הנערים הוא פוליטיקאי שמתואר כאדם המעדיף לקדם את האינטרסים האישיים שלו לעומת התמודדות עם בעיה רצינית שעומדת לנגד עיניו. בשיא האלימות אנו רואים בעריכה מקבילה כיצד אביו שם אוזניות, אוטם את אוזניו באופן סימבולי, ומאזין למוזיקה קלאסית. דרכו מועברת ביקורת נגד הממשל על עצימת העיניים והאימפוטנטיות של נבחרי הציבור אל מול התמודדות עם בעיות חמורות בחברה בה הם חיים.

הסרט מצולם בשחור לבן, בחירה שמדגישה את המציאות הקשה מתחת לפני השטח ובו זמנית מביעה אמירה אומנותית שמשתלבת היטב עם איכות הצילום הגבוהה. המבע של הסרט מיוחד ורענן אך עם זאת בוסרי ולא מלוטש. אורך הסרט הוא כשעתיים אך מרגיש ארוך מכך, יש תחושה שהסרט כמעט ולא ערוך, שרוב חומרי הגלם שצולמו מוצגים בו.

הבמאי, בורהאן קורבאני, הוא בן לפליטים פוליטיים שהיגרו לגרמניה מאפגניסטן בשלהי שנות ה-70. הוא הציג את סרטו הראשון "שהאדה" בתחרות של פסטיבל ברלין ב-2010. יכולת הבימוי ניכרת בסרטו ומעידה על ראייה רגישה ומורכבת וגם על היותו יוצר בתחילת דרכו לטוב ולרע. בסך הכל מדובר בסרט חשוב ומיוחד, שמתאר אירועים היסטוריים חשובים ומיטיב לנסות להבין אותם.

לעמוד הסרט באתר האוזן: אנחנו צעירים, אנחנו חזקים