Seret מהעבר: 20 שנה לאמלי

החודש לפני עשרים שנה יצא הסרט "אמלי", סרט שהוא ספק קומדיה, ספק דרמה, ספק אגדה מודרנית בבימויו של ז'אן פייר ז'נה, שלפניו בכלל עסק בקולנוע אפל ומסתורי ("עיר הילדים האבודים") שכל קשר בינו לבין דרמה רומנטית היה מקרי בהחלט. הסרט מספר את סיפורה של אמלי - אישה צעירה וחולמנית אשר מעבירה את עיקר ימיה במלצרות בבית הקפה במונמארטר, רובע האמנים בפריז, טיפול באביה האלמן ומתן עזרה לעוברים ושבים. כאשר היא מגלה בדירתה תיבת נגינה עתיקה, אמלי יוצאת להרפתקה בחיפוש אחר בעליה שמביאה אותה להרפתקה נוספת ומסעירה עוד יותר: גילוי זהות אדם מסתורי במיוחד אשר מצלם את עצמו מדי שבוע בתא הצילום הנטוש ברכבת התחתית, רגע בו הסרט מתחיל לקבל תפנית בלשית אשר מוסיפה לו רובד נוסף.

בכדי להוסיף לתחושת הפנטזיה והמסתורין, בחר ז'נה שמי שיוביל את העלילה הוא מספר יודע כל אשר קולו נשמע לאורך כל הסרט ותפקידו לבטא את תת המודע של הדמויות, בראשן אמלי שמגולמת ע"י השחקנית הצרפתייה אודרי טוטו שמצליחה להביא מנעד רגשי רחב והמון רגישות ואותנטיות לדמות שממעטת לדבר ועיקר משחקה מתבטא בהבעות פניה המשתנות. תפקיד זה היווה עבורה פריצת דרך מקצועית והביא אותה בהמשך לככב בדרמות רומנטיות נוספות וגם כמה סרטים הוליוודיים ("צופן דה וינצ'י") עד שנעלמה מהמסכים.

[*]

כמו בשירו של אריק איינשטיין, גם כאן הייתה זו אהבה ממבט ראשון בין הצופים לסרט. כל חובב או חובבת קולנוע וטלוויזיה בטח מכיר את הרגע הקסום הזה בו דמות נכנסת לך כל כך עמוק ללב עד כי נראה לך שבעולם מקביל היית יכול או יכולה להיות חבר טוב שלה וחלקים בה משקפים לך חלקים בעצמך. תהליך שדומה להתאהבות של ממש - ההזדהות העמוקה עם כל מה שנאמר על ידי הדמות או עליה, מסע ההתבגרות שהיא עוברת, הקונפליקטים איתם היא מתמודדת, סגנון האישיות, הערכים והסטייל. זה המקרה שהיה עבורי עם "אמלי" - סרט שעשה הרבה כבוד לאמנות ולקולנוע עם דמות כובשת במרכזו. יש בו חגיגה של צבעים ובחירות צילום ובימוי מסוגננות היטב, לבוש מלא שיק שמצליח להיראות גם חדש וגם ישן בו זמנית, שילוב מעניין בין אנימציה לקולנוע ופסקול פסנתר עדין ומרגש והכל משתלב ביחד לכדי יצירה מלאת רבדים ודמיון שהשמיים בה הם באמת רק הגבול. יש שיגדירו את "אמלי" כסרט אסקפיסטי ומתקתק, אך בעיני יש בסרט הזה לא מעט דמויות טראגיות. זה מתחיל באמלי שגדלה כילדה מופנמת ועצובה שהוריה גוננו עליה יתר על המידה והכניסו בה חרדות, מה שהביא אותה לברוח לדמיון ולעשות הכל מלבד להרגיש את כאביה ובמידה מסוימת את החיים עצמם, ממשיך באביה שמתקשה להתגבר על אובדן אשתו, הירקן הממורמר שמדחיק את רגשותיו מול הבוס המתעמר וכמובן הצייר שיושב כל היום בבית וצופה בחיים רק מבעד לטלוויזיה - הדמות היחידה שמעמתת את אמילי עם בחירות חייה ולא עושה לה הנחות. יחד עם חוויות נוספות בתהליך ההתפכחות שלה, הוא זה שמביא אותה לבסוף לפרוץ מחסומים ולהתחיל להסתכן ולחיות הרבה מחוץ לאזור הנוחות שלה, מה שבסוף אחרי הרבה מאמצים מביא אותה לרגע הקליימקס הרומנטי המתקתק בו היא ובן זוגה החדש רוכבים יחד על הטוסטוס לעבר השקיעה בסמטאות פריז.

למרות ההתפתחות שלוקחת את הזמן בסרט והדיאלוגים המהורהרים, יש בו את האיזון המושלם בין דרמה לרומנטיקה וכמו בסרטים הקלאסיים של פעם גם כאן הדמויות, שבראשן אמלי, סוגרות מעגל, מגלות את עצמן מחדש וזוכות בסוף משמח - שני רווקים שבורי לב שמגיעים לאותו בית קפה ובעזרת תחבולותיה של אמלי מתאהבים, אביה שמחליט לשים לבסוף את האבל מאחוריו ולהתחיל פרק חדש בחיים וכמובן אמלי שכמו כמעט כל קלישאה על נסיכה של דיסני, תורמת הרבה יותר לסביבה מאשר לעצמה, וזוכה לבסוף לסוף המיוחל - בן זוג שמתאים לה ועונה על כל צרכיה האינטלקטואליים והרומנטיים.

כל זאת ועוד הביאו את הסרט לזכות בחיבוק גדול מצד הקהל ברחבי העולם. הוא מדורג במקום השביעי בכל הזמנים בהכנסות לסרט זר בארה"ב עם הכנסות של 33 מיליון דולר ו-174 מיליון דולר ברחבי העולם. הוא היה מועמד לאוסקר בחמש קטגוריות שונות וזכה בארבעה פרסי 'סזאר' של האקדמיה הצרפתית לקולנוע - הסרט הטוב ביותר, הבמאי, הפסקול והעיצוב האמנותי. הוא גם נכלל ברשימת אלף הסרטים הטובים בכל הזמנים של "ניו יורק טיימס". דמותה של אמלי אף זכתה לחיקוי משעשע במיוחד הזכור מתוכנית הסאטירה האמריקאית "Saturday Night Live" שהייתה בשיאה באותן שנים.

"אמלי" הוא סרט שכיף לאהוב. הוא מלא בתמימות ורגעי קסם, התסריט שלו מבוסס על עיקרון הקארמה שאנחנו רוצים להאמין בו שוב ושוב: 'תעשו טוב - יהיה טוב'. בעיני הוא לנצח יהיה כנראה סרט הפיל-גוד המושלם אליו אוכל לברוח כשהחיים מכבידים מדי ולדמיין לי עולם מלא בצבעים וצורות בו דברים טובים קורים לאנשים טובים, אנשים רק רוצים לאהוב אחד את השני והאהבה תמיד אבל תמיד מנצחת.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן