עדיף סרט רע וכן מסרט טוב ונשכח: ראיון עם אלכס דה לה איגלסיה

מי שראה את הסרטים של אלכס דה לה איגלסיה לא ישכח אותם במהרה. הם קיצוניים, מוטרפים, מלוכלכים ולא בוחלים ללכת בנתיבים פתלתלים ומשונים וטביעת ידו של הבמאי ניכרת בכל אחד מהם. לכבוד הגעתו לישראל לפסטיבל סרטי המד"ב והפנטזיה "אוטופיה" בשבוע שעבר עורך האתר אלעד שלו והכתב יוחאי גורלי ישבו איתו לשיחה פתוחה וכנה במיוחד על הקולנוע יוצא הדופן שלו.

איך זה להיות כאן בישראל? איך הגעת לפסטיבל?

"אני שמח מאוד להיות בישראל, לבקר בתל אביב ובירושלים. זה אחד מהמקומות המרגשים ביותר בעולם. רציתי להגיע בעבר אבל ההזמנה ל'אוטופיה' הייתה ההזמנות שלי לעשות את זה, אז לקחתי את הצ'אנס ואני שמח מאוד שלקחתי אותו".

זה מפתיע אותך למצוא מעריצים של הסרטים שלך בכל העולם?

"כן, זה מאוד מפתיע אותי תמיד. אבל באותו הזמן אני מת על זה. אני מניח שאחרי יותר מ-15 סרטים, הרבה אנשים רואים את הסרטים האלה וזה נותן לי הזדמנות לחלוק את נקודת המבט שלי עם העולם, ואני חושב שהסרטים שלי לא מאוד 'מקומיים' כפי שחשבתי בהתחלה שהם".

[*]

(אלכס דה איגלסיה, צילומים: רויטרס)

אולי זה מה שטוב כל-כך בסרטי ז'אנר, שהם יכולים לגעת באנשים ממקומות מאוד שונים.

"כן, נכון. אני מאוד מאמין שזה טוב יותר לעשות סרט באופן לוקאלי כדי לפתח קהל, גם בינלאומי. זה לא עוזר ללכת לניו-יורק לצלם סרט באנגלית שיראה כאילו הוא אמריקני, וככה יצפו בו בכל העולם. ההפך הוא הנכון. בשבילנו, כקולנוענים זרים, אנחנו צריכים להיות עצמנו כל הזמן. אני חושב שאנשים מחפשים זהות ספציפית בסרט, לא משהו גלובלי. אבל כן, סרטי אימה וסרטי פנטזיה חולקים שפה בינלאומית משל עצמם. יש גם אנשים שמעריצים קולנוע אימה ולכן יראו סרט אימה גם אם הוא בספרדית, כשהם לא יראו סרט דרמה בספרדית. אני חושב שמשהו בז'אנר הזה מיתרגם נהדר. סרטי הז'אנר הכי טובים שראיתי השנה הם אוסטרלים או קנדיים, לא אמריקניים. מאוד אהבתי את 'מנדי', אני אוהב סרטים שנעשים מחוץ להוליווד".

נראה שאתה אוהב לחקור את הקונספט הכללי של ז'אנר, מאיפה העניין הזה?

"הז'אנר הפנטסטי הוא הכי קולנועי מכל הז'אנרים. תחילת הקולנוע הייתה קולנוע פנטזיה, שהגיע מהקרקס. היה לך את האישה עם הזקן, התאומים והקולנוע. אסור לנו לשכוח את זה. אנחנו חלק מקרקס וליצור קולנוע משמע לרמות ולשקר באופן מרגש. זה העניין העיקרי בקולנוע. אני חושב שקולנוע פנטזיה הוא יותר קולנועי כי זה שקר מוחלט, משהו שמעולם לא קרה".

[*] כשאתה משחק עם תת-ז'אנרים או עם ז'אנרים אחרים (מערבונים, אפוקליפטי, וכו'), כמה הז'אנר שאתה בוחר משפיע על הסיפור והדמויות?

"אני לא חושב דרך הז'אנר, אני לא מנסה ליצור סרט פנטזיה. אני יושב עם חורחה, הכותב שלי, ואנחנו מתחילים לחשוב על סיפור. לא 'בוא נעשה סרט אימה!' אלא 'כמה שכנים בבניין הורגים את האישה שבבעלותה יש אוצר'. אני חושב שהמכניזם הוא כזה: אתה חושב בדמויות, ומכך מסיק שזה מערבון, או סרט אימה או אולי רק קומדיה. ואולי זה הכל ביחד, כי זה טוב לא לשים גבולות לסרט, לערבב הכל, הקהל רוצה להיות מופתע. אני אוהב לשים דיאלוג מוזר באמצע של קומדיה, להרוג מישהו באמצע של סרט משפחה".

זה בדיוק ההבדל בין הסרטים שלך לסרטים מיינסטרימיים.

"אני לא יודע למה המפיקים נותנים לי לעשות את זה. כשהם אומרים לי, אל תעשה את זה, אני לא עושה את זה. אבל הרבה מהזמן הם נותנים לי לעשות מה שאני רוצה. אולי זה בגלל שבספרד, לא עכשיו, אבל לפני עשרים שנה, היינו נהנים מלא מעט חופש בעבודה עם אולפנים. עכשיו זה קשה יותר לממן. כשאתה מתאר סרט למפיק, הוא יגיד לך: 'אוקיי, זה טוב. יש לך משהו אחר?'. הם לא משנים או עורכים את הרעיונות שלך, הם בוחרים רעיונות אחרים. אחרי 2-3 תסריטים אתה מבין ואומר: 'אני יודע מה אתה רוצה. הנה אני אכתוב לך מה שאתה רוצה'. אני עושה את זה כי חייבים לעבוד. אז אתם צופים רק ב10% מהרעיונות שלי. אני לא יודע אם הם טובים יותר או גרועים יותר אבל הם שונים, ונראה שאנשים לא רוצים דברים שונים".

ספציפית על הסרט "Accion Mutante", סרט מצוין בעיניי שהרבה מצביעים על תמות מהפכניות בו: איך הסרט נולד וכמה ממנו היה מתוך תסכול פוליטי באמת?

"כששחררנו את הסרט, אף אחד לא דיבר על התוכן הפוליטי שלו. אבל בשבילנו זה היה כל-כך ברור, כי באותן שנים בספרד הייתה קבוצת טרור בספרד שהרגה אנשים באופן מאוד אכזרי. אני זוכר שבחרנו לדבר על זה במונחים של קומדיה ולדבר על קבוצה של בעלי מוגבלויות במאבק נגד האנשים היפים. בשבילנו זה היה ברור מאוד, אבל בשביל רוב הקהל לא, מה שעזר לנו בהחלט".

זה אחד הדברים הטובים בליצור קולנוע ז'אנרי, אפשר לדבר על נושאים שאולי היה קשה מדי לדבר עליהם ישירות.

"בהחלט. אפשר לדבר על זה באופן ישיר לגמרי כמעט, ולאף אחד לא אכפת. אני באמת מאמין שלדבר על נושאים חשובים באופן יבש או ישיר מדי זה חינוך רע. אם אתה אומר 'היי, אמא שלי מתה', אז כולם עצובים. אני חושב שאפשר להביע את עצמך באופן מלא בלי תמיד לשים את החיים שלך מול הפנים של חברים שלך. זה אותו דבר בקולנוע. תגיד דברים באופן לא ישיר".

עוד בנושא "מוטאנטה", תוכל להרחיב על הנושא של הפשיזם מבוסס היופי בסרט?

"יש לי חיבור לנרטיב הזה, כי אני שמן. הייתי תמיד שמן ומכוער. ואני הייתי תמיד מאוד גאה בזה. אני מאוד מרגיש שבמובנים של קולנוע גם כן, אני אוהב את הדברים הלא סימטריים, הלא רגילים, אני אוהב לעשות דברים בדרך הלא 'נכונה קולנועית'. אנשים אומרים לי שיש דברים שהם אוהבים בסרטים שלי, ויש דברים שהם שונאים. אני עושה את זה בכוונה, כי אני מעדיף את זה על סטריליות. אני מעדיף סרט רע עם רגעים טובים מאשר סרט טוב שאתה שוכח. זה תמיד קורה עכשיו כשהולכים לקולנוע, אתה צופה בסרט ואומר 'זה טוב' ושוכח אותו מיד. אני מעדיף סרט כנה רע".

איך ולמה התחלת את הסרט הדוקומנטרי על מסי?

כי המפיקים שאלו אותי 'אתה רוצה לעשות את הסרט'? ואמרתי, כן. בילינו אולי 4 חודשים בלעשות את זה. טסתי לרוסאריו ולברצלונה לפגוש אותו ועלה לאט לאט הרעיון היפה להעביר לקהל שכל המשתתפים בדוקומנטרי כביכול יושבים במסעדה אחת. עשיתי את הסרט בספרד, בקנדה, בלונדון, בבואנוס איירס, בתל אביב אבל כשרואים את הסרט, עבדנו על כך שזה יראה כאילו כולם יושבים באותה מסעדה בדיונית. אני חושב שמסי היה מרוצה מהתוצאה הסופית. אמרו לי שהוא ראה את זה ובכה, אבל לא קיבלתי טלפון או הודעה ממנו".

כשביימת סרטים באנגלית ( כמו "רציחות אוקספורד"), כמה שונה זה היה והאם לעיתים זה גרם לך לרצות להיכנס להוליווד?

"הציגו לי כמה פרויקטים, ולא הרגשתי בנוח לעשות פרויקטים אם אנחנו לא יכולנו לשלוט יצירתית על הכל. זו בעיה כי בשבילי חלק ענק מהעבודה שלי הוא לשלוט בתסריט. הייתי רוצה להשיג כסף מחוץ לספרד וליצור בעצמי סרטים באנגלית ולעבוד על סרטים מוזרים. להשיג קהל חדש במובן מסוים".

ראית סרטי ז'אנר ישראליים שעניינו אותך?

"דיברתי עם האחים פז אתמול. הם עשו את סרט האימה 'ג'רוזלם'. הייתי רוצה להכיר אנשים שיוצרים סרטי אימה כאן בישראל יותר. אולי אפשר ליצור ביחד, לעשות הפקות משותפות. הייתי מאוד רוצה לצלם כאן. יש לי כבר עלילה שחשבתי עליה שמתרחשת בירושלים, שבילינו שנתיים בכתיבתה. זו הייתה אחת הסיבות שרציתי לבוא לישראל. רציתי לראות את ירושלים כסט".

ניתן לצפות בסרטיו של אלכס דה לה איגלסיה - "הבר" ו"הלילה הגדול שלי" בנטפליקס