פרויקט סיכום עשור: הסרטים הגרועים של העשור

בשנים האחרונות, התחלתי להיעזר בחוכמת ההמונים שמגולמת בציון ממוצע של סרט מהצבעות של אלפי צופים באתר סרט ובאתר IMDb. כך ניצלתי מצפייה בכמה מה"רובוטריקים" האחרונים, "רובין הוד", "איש מזל התאומים" ורבים אחרים. אבל לסרטים גרועים יש את היכולת להתגנב ולאכזב גם כשלא מצפים לכך והם רבים משמעותית מהטובים. קשה מאוד להרכיב רשימה של רק חמישה סרטים גרועים בשנה אחת, שלא לדבר על עשור. מאוד רציתי, אבל לא הצלחתי לדחוס לכאן את "הצרעה הירוקה", "גרין לנטרן", "שלושת המוסקטרים", "הטורף", "שלגייה והצייד", "בית קברות לחיות", "אושן 8", כל סרט של קתרין הייגל, ג'ניפר אניסטון וג'רארד בטלר, ביחד או לחוד. כולם גרועים אבל זניחים יותר לעומת האכזבה והנזק שגרמו חמשת הראשונים.

5.רפסודיה בוהמית (2018)

מהסרטים המצליחים של 2018 שלא הצליח לעבוד על המבקרים אבל כבש את הקהל באמצעות שירים שאהובים על כולם ואפילו הסתנן איכשהו לפרסי האוסקר. הפרויקט סבל מבעיות רבות לאורך שלבי הפקתו, החל מעזיבת סשה ברון כהן מתפקיד פרדי מרקורי בגלל חילוקי דעות עם בריאן מיי ושות', יחסים עכורים בין רמי מאלק לבמאי בריאן סינגר ובסופו של דבר פיטוריו של סינגר שבועיים לפני סיום הצילומים. מבחינה קולנועית הסרט רצוף כשלונות ובראשם העריכה המזעזעת שקיבלה סיקור מפורט באינטרנט. הזכייה של העורך ג'ון אוטמן באוסקר על עבודתו בסרט היא בדיחה עצובה והוא עצמו כבר הודה בכך.

הסרט,, שנשלט לחלוטין על ידי חברי הלהקה הנותרים אחרי מותו של פרדי מרקורי, מריח למרחקים מסילוף עובדות ודרמה מיותרת, משחק עם ציר הזמן, מציג סיטואציות שלא קרו ודמויות שלא היו קיימות. הזמר האגדי עצמו מוצג כבן אובד שנפל קרבן לחיי הזוהר ובובה על חוט בידי המפיקים של חברת התקליטים ובפרט בידי עוזרו האישי, פול פרטנר. בסרט מרקורי נוטש את הלהקה לטובת קריירת סולו ושב עם הזנב בין הרגליים אחרי שנכשל. בפועל, הלהקה לא התפרקה וכל אחד מחבריה עבד על פרויקטים עצמאיים מהצד. המתופף רוג'ר טיילור הוציא אלבום סולו משלו 4 שנים לפני מרקורי, אבל לצורכי נוחות אפשר להשמיט את זה מהתסריט. כמו שנשאל בשיר הנושא, האם אלו חיים אמיתיים או רק פנטזיה? לפי סשה ברון כהן, עובדות לא עמדו בראש סדר העדיפויות של קווין והם מוזיקאים הרבה יותר טובים ממפיקי קולנוע. אני מסכים.

4.מת לחיות 5 – מת לחיות ביום טוב (2013)

אקורד סיום צורם לסדרת "מת לחיות". ברוס ויליס חוזר פעם אחת יותר מדי לתפקיד ג'ון מקליין, בסרט שמתרחש לראשונה מחוץ לתחומי ארה"ב. בסרט הרביעי ג'ון הציל את בתו ממחבלים והפעם הוא נוסע עד למוסקבה כדי לסייע לבנו, סוכן ביון סודי. מקליין הוא גיבור אמריקאי טהור מהדור הישן ("מת לחיות" אף נחשב על ידי אמריקאים רבים כסרט כריסמס) וכמו שאפשר לצפות, טיול שלו לרוסיה מתאפיין בגיבוב של סטריאוטיפים מטופשים. המערכה האחרונה מתרחשת באתר של צ'רנוביל, שבכלל לא נמצא ברוסיה ולא נגיש בקלות המתוארת בסרט.

לעומת סרטים אחרים בסדרה, הנבלים נטולים כל אישיות או סיפור רקע. מקליין עצמו נראה לא שייך, העוקצנות שלו מאבדת מהקסם והאינטראקציה עם בנו פשוט לא עובדת. במקום עלילה יש אוסף של סצנות אקשן מוגזמות עם מעברים ביניהן. "מת לחיות ביום טוב" הוא סרט שהייתי מעדיף להתעלם מקיומו, אבל אני פשוט לא מצליח לשכוח את העוול שהוא עשה לסדרה. בתקווה שבכל זאת נראה את ג'ון מקליין שוב בסרט שיחתום את הפרנצ'ייז בצורה מוצלחת יותר.

3.ונום (2018)

דווקא אחרי שוויתרו על הזכויות על פיטר פרקר לטובת מארוול, בסוני החליטו על התנעת יקום קולנועי משלהם שבו ישרצו אויבים של ספיידרמן, ללא ספיידרמן עצמו. הנבל הראשון, ובינתיים היחיד, היה ונום, בסרט שהחזיר את סרטי הקומיקס עשרים שנה אחורה. אדי ברוק בגילומו של טום הארדי (נקודת האור היחידה בסרט), הוא עיתונאי שנדבק בווירוס טפילי מהחלל המשתלט על גופו, בסיטואציה דומה מאוד באופן מחשיד לזו של נשיכת פיטר פרקר על ידי העכביש הרדיואקטיבי.

בהיעדר גיבור להילחם מולו, ונום מאבד מהעוקץ שלו וכל מה שנשאר זה המאבק הפנימי בין אדי לאלטר-אגו החייזרי שלו. האויבים המגוחכים שמוצבים מולו בסרט - מדען מטורף ובן מינו של ונום שמנסה להשמיד את כדור הארץ - רק גורמים לו להיראות כדמות חיובית וחביבה. התחושה מהסרט היא של חצי עבודה. העלילה מצוצה מאצבע, מלאה חורים וחוסר עקביות בהתנהגות הדמויות. בתחילת הסרט ונום מחסל תוך שניות פונדקאים שאין לו התאמה איתם, לקראת סופו הוא כבר מדלג בחופשיות בין גוף לגוף מבלי לפגוע בהם. הקרב הסופי הוא ערבוביה בלתי ניתנת להבנה של אפקטים. אחרי עשור שלם של העלאת סטנדרטים על ידי מארוול, ונום הוא צעד מביש לאחור שמזלזל באינטליגנציה של הצופים.

2. סאגת דמדומים: ליקוי חמה (2010), שחר מפציע – חלק 1 (2011) ושחר מפציע – חלק 2 (2012)

ההצלחה של סרטי "הארי פוטר" הולידה תופעה של הסרטת ספרי נוער, לטוב ולרע, כשמאחורי כל סרט כזה משתרך צבא של מעריצים צווחנים והייפ מוגזם. העשור הזה הביא לקולנוע את "משחקי רעב", "מפוצלים", "פרסי ג'קסון" ולטלוויזיה את "דם אמיתי" ו"משחקי הכס". "דמדומים", שהחלה כבר ב-2008 עם הסרט הראשון, הייתה באמת אחת מסדרות סרטי הקולנוע האיומות ביותר שנפלו עלינו אי פעם. הספרים נכתבו על ידי ננסי מאייר ומהווים מעין גרסת פרווה לסדרת "סוקי סטקהאוס" שעליה מבוססת "דם אמיתי".

אין לי צל של ספק שכל המעורבים בפרויקט היו מעדיפים לשכוח ממנו. משולש האהבה ההזוי בין בת אדם, ערפד ואדם זאב אמנם פיצל את צבא המעריצות למחנות אבל כשל בלהציג אלמנטים בסיסיים של אהבת נעורים או כל היבט רומנטי לצורך העניין. הקריירות של רוברט פטינסון וקריסטן סטיוארט לא שוקמו עד היום וטיילור לאוטנר נעלם לחלוטין. הבימוי המזעזע (למרות שבמאים הוחלפו בכל סרט), הקצב המלנכולי, האקשן הסטטי, המבטים המיוסרים, המשחק הגרוע, הנצנוץ של ערפדים בשמש – מבטיחים לסרטים האלה מקום של קבע בפנתאון הסרטים הגרועים.

1.טרילוגיית חמישים גוונים של אפור (2015, 2017, 2018)

את הטרילוגיה הזו אפשר לסכם בשתי מילים: "דמדומים" למבוגרים. מחברת הספרים, אי.אל.ג'יימס, אף מעידה שהם נכתבו בהשראת הסדרה של ננסי מאיירס. תופעת הסאדו הספרותית הפכה לקריאת חובה עבור כל נשות העולם והיה זה רק עניין של זמן עד שתהפוך לסרט. אבל מי היה חושב שסרט שאמור לחקור סקס טיפה לא קונבנציונלי יכול להיות כל כך משעמם? נראה שלאף אחד לא היה עניין לעשות סרטים טובים, אלא רק כאלה שימשכו את אותן נשים לאולמות הקולנוע, גם אם כל אחד מהם יהיה גרוע מהקודם. במקום סרט קינקי ונועז למבוגרים, התוצאה היתה אנמית וחסרת יצירתיות כאילו הוקרנה בערוץ 'הולמרק' בשעות הצהריים.

כוכבת הסרט, דקוטה ג'ונסון, בת למשפחת שחקנים ונכדתה של טיפי הדרן האגדית, מתגלה כשחקנית נוראית עם מספר מוגבל של הבעות פנים ומבטים, כולל אינספור נשיכות שפה (היישר מבית הספר למשחק של קריסטן סטיוארט) כדי להראות שהיא מגורה. כריסטיאן גריי הוא אוסף חלול של קלישאות למודל המושלם לכמיהה נשית – יפה, עשיר וניתן להשפעה בעודו משוכנע שהוא השולט. בדיוק בגלל זה נוכחותו של ג'יימי דורנאן בסרט כל כך נשכחת – זה פשוט לא משנה מי ישחק אותו. עם עלילה שלא ממש קיימת ודיאלוגים שמצחיקים לא מהסיבות הנכונות, המזל שלנו הוא שנכתבו רק שלושה ספרים בסדרה.