פרויקט סיכום עשור: בחירות הבמאים

אהרון קשלס (במאי "מי מפחד מהזאב הרע?") – "מקס הזועם: כביש הזעם": "נס קולנועי. בכל פעם שאני צופה בו אני משוכנע שיום יבוא וימצאו במדבריות שבהן צולם הסרט את גופותיהם של אותם פעלולנים נועזים. ג׳ורג׳ מילר, בגיל שאנשים בקושי מצליחים להרים את הנינים שלהם בידיים, מביים את יצירת האקשן המסחררת והאמיצה ביותר של העשור, כזו שדוחקת את גיבורה המיתולוגי למושב הנוסע ומעניקה את תפקיד הנהג העשוי ללא חת לשרליז ת׳רון בתפקיד פיוריוסה. 'כביש הזעם' ייזכר גם אחד מסרטי האקשן הבודדים של העשור השני שהשכיל להשתמש בגיבורה נשית על -מנת לספר אגדה שיש לה באמת מה לומר על נשיות, אימהות, משאבים מתכלים וחיים בצלה של דיקטטורה וכל אלה קשורים זה לזה בסרט אדום נוטף דם."

בועז ארמוני ("מסווג חריג") - "מקס הזועם: כביש הזעם": "לטעמי, הסרט הכי טוב שיצא בשנות האלפיים. הכי מהיר, הכי מגניב והכי קולנוע שמספר סיפור בתמונות ועריכה, בצליל ובצבע, בלי להתנצל, בלי להסביר את עצמו למוות ועם במאי שחצה את השמונים ומאכיל את כולם אבק על מאתיים קמ"ש עם סרט שהוא חוויה על חושית, על קולית וקולנוע שלא מהעולם הזה. והסרט היחיד בשנות האלפיים שהיה באמת שווה שאצפה בו שלוש פעמים בבית הקולנוע. בום על קולי".

גיא נתיב ("סקין") – שוויון - ״הבן של שאול״ ו -״רומא״

"הבן של שאול "- "הבמאי-תסריטאי לאסלו נמש היה יכול ליפול לקלישאות מסחריות (כמו סרטי שואה שכשלו בעבר) אבל הוא השכיל לביים בגאונות רצופה ובאומץ מעורר השראה יצירה ריאליסטית מרגשת ואותנטית המכניסה את הצופה למעין סיוט מצמרר באמצעות עבודת מצלמה עוצמתית פיוטית ומטלטלת ומצליח להשאיר את חותמו כאחד מסרטי השואה הקשים המטלטלים והחשובים בעשור האחרון. לא פחות חשוב מ'צא וראה' המופתי של אלם קלימוב".

"רומא" – "יצירת מופת על זמנית זכה וטהורה של אלפונסו קוארון הגאון שמגיש כאן מדיטציה אפית ופיוטית על נפש האדם. קוארון חוזר למחוז ילדותו ויוצר קולנוע צנוע אנושי מדויק ומלא חמלה שדורש מאיתנו הצופים סבלנות רבה, אך מעניק לבסוף חוויה מהפנטת שמטיבי לכת יתאהבו בה ולא ישכחו אותה למשך עשורים רבים".

מרקו כרמל ("אחותי היפה") – "שומרי הגלקסיה 2": "סרט קולנועי בידורי עם אמירה ועם מורכבות יותר גדולה מהנראה. צפיתי בו שלוש פעמים בקולנוע וכל פעם נהניתי וגיליתי בו דברים חדשים".

תום שובל ("הנוער")– "טווין פיקס": "הסדרה של דיוויד לינץ' היא למעשה סרט של שמונה שעות. יצירה מפעימה מונומנטלית ששוברת שוב את כל הכללים ורודפת את הצופה גם אחרי סיומה. זוהי יצירה מאתגרת על מהותו של הזמן ועל נצחיות הביטוי. כהרגלו, לינץ' הוא האוונגרד, האש שלפני המחנה. בעיניים של נביא, הוא מצליח לתאר את מצב הקולנוע בימים של שינוי מתמיד ולפורר את הפסיכולוגיה של הדימוי המודרני. לינץ' בגדולתו מציב בפנינו את התנאים הקולנועיים לעשור הבא ולמעשה בונה את מגרש המשחקים מחדש, את שדה החלומות והסיוטים".

נדב לפיד ("מילים נרדפות")- "היו זמנים באנטוליה": "סרט שנוגע בקיום עצמו. כך נוצרת דרמה בעולם שבו הדרמה היא חלק מתמיד בקיום, ממש כמו שהאנטי-דרמה היא חלק מתמיד בקיום".

ענר פרמינגר ("החיים בינתיים")– "העור בו אני חי": "סרט שנראה אחרת בכל צפייה וכך גם משמעותו מתפתחת. סרט שמבטא היטב את הזמן בו הוא נעשה, את ההשפעות הטכנולוגיות והמדעיות מרחיקות הלכת שמשפיעות על החברה האנושית ועל מושג הזהות של האינדיבידואל. סרט ששואל שאלות חדשות על מגדר, מין, זהות וקולנוע. סרט שמיטיב להשתמש במבע הקולנועי ולהמציאו מחדש בעוצמה מטלטלת".

אסף קורמן ("את לי לילה") - "פרויקט פלורידה": "הסרט המושלם מבחינתי, יש בו יופי עוצר נשימה וכיעור מעורר עצב, יש בו אמת אנושית, שהיא דבר גדול וקדוש עבורי ומה שאני מחפש ביצירה, ויש בו את ההופעה המדהימה ביותר שראיתי על המסך בשנים האחרונות, של ברוקלין פירס בתפקיד מוני, גיבורת הסרט, שנולדה בשנת 2010 והיא גם שחקנית העשור מבחינתי .הסרט מסמל באופן עמוק מאוד את העשור הזה בעיני, מכל מני סיבות. בין היתר אפשר לציין את העובדה שבריה וינייטה המרגשת בתפקיד האמא הצעירה מדי של מוני, לוהקה דרך האינסטגרם. או את העובדה שהסרט צולם בפילם 35 מ"מ מפואר ומפעים בצבעיו שהוכיח שהפילם עדיין לא לגמרי מת, אבל דווקא השוט הכי מרגש בסרט, שוט הסיום בו אני כנראה תמיד אמצא את עצמי פורץ בבכי, צולם באייפון 6S".

יבגני רומן ("קולות רקע") – "האירי": "הרושם מהסרט עדיין טרי מאוד, אז ייתכן שאצטער על הבחירה הזאת בעוד חודש, או אפילו מחר. מה גם שלא מדובר בסרט הכי טוב של סקורסזה, כנראה גם לא של העשור, ואולי אפילו לא של 2019. אבל כמעט לא הוגן להשוות אותו לסרטים אחרים, זהו מונומנט קולנועי עצום וחד-פעמי שאוסף לתוכו את המורשת הקולנועית האדירה של סקורסזה ושות׳, ומביט עליה באופן שאותי פשוט הימם".

יונה רוזנקיאר ("הצלילה") – "האירי": "סרט אישי מאוד על במאי ענק וצנוע, שמסכם את מפעל חייו בז'אנר שאהב עם השחקנים שאהב ומדבר על זקנה, על חרטה, חברות, משפחה, אגו ועל הפחד מהמוות שמגיע. מלאכת מחשבת של תסריט שמורכב מכמה מעגלים שנפתחים ונסגרים. סצנות מדהימות בחוכמתן ומשחק מופלא של שחקנים שמזמן לא הראו כזאת יכולת. אהבתי כל שנייה".

אדם סנדרסון ("זוהי סדום")– "טוני ארדמן": "הצפייה ב'טוני ארדמן' הייתה אחד הדברים הכי חזקים שחוויתי. מצאתי את עצמי ברגע השיא של הסרט ממרר בבכי בקולנוע. ובקול רם. לא האמנתי לאיזה עומק רגשי הסרט הזה משך אותי. על פניו הסרט מרגיש פשוט ובסיסי אבל למעשה הוא מתקשר בשיחה סודית עם הלב שלנו. נס קולנועי!"

דינה צבי ריקליס ("שלוש אימהות") –"פרזיטים" : "הרפתקה על חושית. ניתן לצפות בו פעמים רבות ועדיין לגלות עוד שכבות של קולנוע חכם, מקורי ומרגש".