פסטיבל הקולנוע בירושלים: סקירות והמלצות סרטים

קורפוס כריסטי

אחד הסרטים האירופאים המדוברים של השנה שעברה מגיע לראשונה לישראל, אחרי שזכה למועמדות בטקס האוסקר כנציג פולין בקטגוריית הסרט הזר. הפרסים הרבים וההצלחה להם זכה סרטו של הבמאי יאן קומאסה מאז בכורתו בפסטיבל ונציה מתגלים כמוצדקים בסרט שהוא בו זמנית סאטירה מוצלחת על הכנסייה הקתולית ודרמה סוחפת על הרצון בגאולה ובהתחלה מחודשת של צעיר שמחפש את דרכו.

דניאל (ברטוש בילניה בהופעה מהפנטת) הוא צעיר ממוסד לנוער עברייני שמשתחרר מהמוסד ועובר לעיירה קטנה כדי לעבוד במנסרה. ביקור מקרי בכנסייה גורם למקומיים לחשוב כי הוא כומר שהגיע לביקור באזור. עד מהרה הוא מחליף את הכומר הקודם והופך למנהיג רוחני של הקהילה, שאינה יודעת את זהותו האמיתית. הוא אינו מסתפק בכך ואף מנסה לסייע למקומיים להתגבר על טראומה שנובעת מתאונה טראגית שהתרחשה בעיירה ולסלוח לאשת הנהג הפוגע.

קומאסה מראה כיצד אדם יכול להתגבר על הרקע ממנו הוא מגיע ובעזרת כריזמה ורצון טוב להפוך להשראה עבור אחרים ואף לגרום להם לשנות את דרכם. משחקו המצוין של בילניה גורם לצופים להזדהות עמו ועם התהליך שהוא עובר, להאמין בכנות כוונותיו על אף השקר הטמון בהווייתו ולחשוש מהרגע בו תתגלה האמת. זה סרט שמראה את כוחה של אמונה, גם אם אינה ממוסדת, כי אם אמונה ברוח האדם, אך גם מראה עד כמה קשה לצאת מהנסיבות בהן גדלת וממעגל האלימות. (מבקר: אלעד שלו)

אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד

לעיתים נדירות נראה סרט שהוא כה ריאליסטי באופיו בקולנוע האמריקאי כמו סרטה של אליזה היטמן, שכבר היטיבה לתאר מציאות של נוער במצוקה בסרטה המוצלח "חולדות חוף" (שזמין בנטפליקס). סרטה החדש עוסק בסוגיה הנפיצה בארה"ב של הזכות להפלה, דרך סיפורה של אוטום (סידני פלניגן), נערה בת 17 מפנסילבניה שנכנסת להריון לא מתוכנן ומחליטה לבצע הפלה.

מאחר שהדבר אינו אפשרי במדינתה ללא הסכמת הוריה, היא יוצאת עם בת דודתה ועם מעט כסף לניו יורק, למסע מתיש בן שלושה ימים בין שתי מרפאות הפלה על מנת לממש את מבוקשה. היטמן מתארת את הפרוצדורה המתישה והפולשנית לפרטי פרטים כדי לספר סיפור אחד מני רבים ומאפשרת לצופה לקבוע את דעתו לגבי המתרחש.

הסיפור המרכזי בסרט הוא קטן, אין בו רגעים יוצאי דופן או מסעירים יתר על המידה, אך דווקא החוויה הזו, שלכאורה מתארת חיים כהווייתם, מצליחה ליצור מספר סצנות מוצלחות - בראשן הסצנה במרפאת ההפלות ממנה לקוח שם הסרט. זהו קולנוע ריאליסטי מוצלח ומעניין, במיטב המסורת של הקולנוע הרומני החדש, אך אין מדובר בסרט הגדול של השנה כפי שתיארו מבקרים רבים מאז בכורתו בפסטיבל הקולנוע של ברלין. עם זאת במידה ולא תגיעו אם ציפיות בשמיים, בהחלט מדובר בסרט בעל איכויות ששווה צפייה. (מבקר: אלעד שלו)

נבל

סצנת הפתיחה של הסרט הצרפתי "נבל" מתרחשת ברכבת, כשבחור מסתורי ונאה מציק לנערה צעירה שמשוחחת עם חברתה בטלפון. הבחור הוא אסיר בשם דז'ה שהשתחרר לאחרונה מהכלא ונוסע לבקר חבר. דז'ה הוא בחור רב יכולות שבאמצעות קור רוחו והקסם האישי הרב שלו מצליח להסתדר בכל מצב. הוא ישן במכונית שפרץ אליה, מוצא עבודות מזדמנות וחברים שעוזרים לו למחייתו ומפיל ברשתו נערות ונשים נאות. במהלך הסרט מתגלה מידע נוסף, בצורת פיסות פאזל שמגלות אט אט את התמונה המלאה. המידע מאיר באור אפלולי את חייו ודמותו של דז'ה. חייו משתנים כשהוא פוגש באמנית פמיניסטית צעירה בשם מאיה, בה הוא מתאהב. דז'ה המאוהב מאמץ את סגנון חייה החופשי והנדיב של מאיה, אך האם האהבה תצליח לגרום לשינוי בדרכיו האפלות?

מדובר בסרט מותח, קולח, קצבי וללא רגע דל. המוזיקה הקצבית תורמת לאווירה הסוערת והשחקנים הראשיים מצוינים. הבמאי והתסריטאי פטר דורונציס בונה סרט מסתורי ומעניין, שתוהה על קנקנו של דז'ה. הצופים ניזונים מפיסות המידע שניתנות בתוכו טיפין טיפין, מה שתורם לאלמנט הסקרנות ואף אמפטיה כלפיו. יחד עם זאת, סימני השאלה שמעלה הסרט נותרים גם לאחר סיומו. (מבקרת: מיכל ליבר רונן)

[*]

אודות האינסוף

סרטו החדש של הבמאי השוודי המוערך רוי אנדרסון מגיע אלינו אחרי שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ונציה האחרון והוא, ובכן, בהחלט מה שהייתם מצפים מסרט חדש של הבמאי. זוהי מחמאה, אך גם אזהרה ידידותית. סרטיו של הבמאי מורכבים מוינייטות שונות המצולמות תמיד בשוט סטטי ומתפקדות כציורים חיים המבטאים בדרך יבשושית ומרוחקת רגשית את האבסורד של הקיום האנושי בהומור רב אך גם באכזריות רבה - לעיתים בו זמנית, והסרט הנוכחי הוא אולי הסרט הכי נוגה שאנדרסון הוציא תחת ידיו.

הסרט מורכב מאפיזודות שנעות בציר הרחב בין הפנטסטיות ליומיומיות המקוריינות ע"י קול נשי חיצוני הרומז על אלוהיותו שמעיד מה הדוברת הבלתי נראית ראתה, לפעמים באופן בנאלי שמספר מה אנחנו רואים ולפעמים מאיר את הסצנה באור אחר ופיוטי (כמו בסצנה על בחור צעיר שלא חווה אהבה). עולם הסרט קודר וקר, כמו לימבו בו תקועות הדמויות בעליבותן האנושית, אך ישנם רגעי חסד גם אם הם מועטים וחולפים.

כל סצנה היא שוט אחד בו תנועת הדמויות בפריים או כניסתן אליו מייצרות קומפוזיציות ומיזנסצנות מדויקות בתוך החלל ועל אף המינימליזם, העריכה שמכניסה ומוציאה אותנו מאותן גלויות מדייקת כל פרט ויוצקת משמעות לכל רגע. שמו של הסרט יכול גם להעיד על העובדה שהוא יכול להימשך עד אינסוף - הרגעים הקטנים, העלובים והאנושיים עד כאב מתגלגלים וממשיכים - אך ב-76 דקות בלבד אנדרסון מותיר אותנו עם טעם מריר של עוד. (מבקר: דין קליין)

הנוקדת ושבעת השירים

בצפון מערב הודו באזור קשמיר, אישה צעירה נחטפת ונישאת לגבר מקומי. האישה מנהלת רומן עם שוטר האזור ומקווה לעתיד טוב יותר. סרטו של הבמאי פושפנדה סינג נדמה בהתחלה כארט-האוס מיופייף וכולל שירים על רקע נופים עוצרי נשימה. אולם דווקא כשנדמה שמדובר בעוד סרט רוחני, משנה הבמאי כיוון והסרט הופך ליצירה שהרגשות עזים בה, אלגוריה פוליטית חברתית שלא תמיד קלה להבנה לצופה המערבי. נבג'וט רנהדהאוולה מדהימה בתפקיד האישה החטופה שעומדת על שלה ומנווטת בין שני גברים. סרט שבשבילו קיימים פסטיבלי קולנוע. אחד הסרטים היפים שראיתי לאחרונה. (מבקר: רון פוגל)

[*]

אונדינה

אגדת העם הגרמנית על הנימפה אונדינה מקבלת עיבוד חופשי ועכשווי על ידי המאסטר הגרמני כריסטיאן פצולד. בתחילת הסרט אונדינה (פאולה ביר עוצרת הנשימה) - חווה פרידה כואבת והמיתוס שחבוי בה מתעורר לחיים. בעיניים דומעות היא מזהירה את בן זוגה הנוטש שאם הוא עוזב אותה היא תהיה חייבת להרוג אותו. למזלו היא פוגשת את כריסטוף (פרנץ רוגובסקי בעל הפנים והנוכחות הייחודיים), צוללן במקצועו והאדם שיאחה את ליבה השבור ויאפשר לה לשכוח את העבר, אך לא בטוח שהיא תוכל להימלט מאותו גורל מיתי שמגדיר אותה על אף עצמאותה.

סיפור האהבה המלודרמטי בין השניים הוא מהרומנטיים והסוערים ביותר שנצפו על המסך לאחרונה. הכימיה בין בר ורוגובסקי משכרת (הם אף שיתפו פעולה ב"טרנזיט", סרטו המצוין של פצולד), הדרך בה הם מצולמים עטופים בחיבוקים של האחר כשהם ביחד או כשהם עורגים אחד לשנייה מחלחלת רגשות עזים מן המסך החוצה. פצולד מוכיח שוב ושוב עם כל סרט חדש שלו שהוא אחד מהקלאסיציסטים הגדולים של המאה ה-21 - הגישה הרומנטית שלו לצורה הקולנועית, הטקסטורה של הפריימים שלו, העריכה המדויקת והשימוש המופתי בפסקול הפסנתר הנוגה מעידים על אמן בטוח בעצמו, שגם בוטח בקהל שלו.

זהו סרט שקורה ממש ברגעים אלו ומצליח לגעת בנקודת ההשקה בין המיתוס וההיסטוריה לבין זמננו. אונדינה עובדת במוזיאון העוסק בארכיטקטורה העירונית של ברלין לאורך השנים והסרט מתמקד בהרצאות שלה על השינויים והקדמה של הדרך בה העיר נבנית ונהרסת כדי גם להגיד משהו על הדמויות עצמן, התושבים של העיר בעבר, בהווה או בעתיד. לגיאוגרפיה ולמיקום של הדמויות בחלל יש משמעות רבה וסאבטקטואלית שרק מוסיפה נפח לסיפור האהבה שבבסיסו של הסרט ומטעינה את החוויה הרגשית העוצמתית בקונטקסט רחב יותר. אונדינה הוא בהחלט מהסרטים שבגללם אנחנו אוהבים פסטיבלי קולנוע. (מבקר: דין קליין)

לרשימת הסרטים המלאה ולצפייה בסרטים: לחצו כאן