Seret מהעבר: דמבו (1941)

"שלגייה ושבעת הגמדים" היה הראשון, "פינוקיו" שכלל את האמנות ו"פנטזיה" מתח את הגבולות של כל מה שנחשב לאפשרי באנימציה, אבל עבור סרטו הרביעי הלך וולט דיסני לכיוון אחר ונתן לנו פיל קרקס קטן עם אזניים גדולות. בניגוד לקודמיו "דמבו" היה פשוט, צנוע וקצר אבל עם לב גדול והוא זכה באהבת הקהל כמעט מידית ועל אף שבתיק העבודות של דיסני יש סרטים מפורסמים (ויש שיאמרו טובים) ממנו, אין עוד אחד כמותו.

בתחילת שנות הארבעים מצא את עצמו וולט דיסני בבעיה - היה לו אולפן אנימציה מוערך, שלושה סרטים נפלאים בכיס וקופה שהלכה והתרוקנה. שני הסרטים האחרונים שלו "פינוקיו" ו"פנטזיה" הפסידו כסף. הם אמנם זכו להצלחה גדולה, אך לא מספיק כדי לפצות על ההשקעה העצומה שבהפקתם. בנוסף השנים היו שנות מלחמת העולם השנייה, מה שסגר עבור תעשיית הקולנוע את כיסו של הקהל האירופאי. בתור אדם שידע לא מעט כישלונות ואכזבות בחייו הבין וולט שהעניינים מתקדמים לכיוון לא טוב עבורו ועבור האולפן. הוא היה זקוק לשובר קופות והוא היה צריך אותו אתמול.

החיפוש אחר סרט מהיר וזול להפקה לא נמשך זמן רב כיוון שלדיסני כבר היה את הסיפור הנכון ביד. בשנת 1939 הוצג בפני אמן האנימציה צעצוע חדש בשם Roll-A-Book ששימש להצגת סיפורים. הפריט המסוים שראה וולט הכיל את "דמבו" מאת הלן אברסון והרולד פרל שאויר ע"י הלן דורני. דיסני אהב כל כך את הסיפור המתוק עד שרכש את הזכויות בכוונה להפוך אותו לסרט קצר, אבל מהר מאוד הבין שכדי לעשות עמו צדק הוא יצטרך להיות באורך מלא.

[*]

התסריט נכתב בצורת פרקים וכמעט ולא השתנה משלב הטיוטה הראשונית. ג'מבו ג'וניור הוא פילון קטן שנולד בקרקס, או ליתר דיוק הובא לשם ע"י החסידה. אמו לא יודעת את נפשה מרוב אושר, אך הפילות האחרות שמות לב לאזניו הענקיות ומעניקות לו את הכינוי האכזרי דמבו (מהמילה dumb- טיפש באנגלית). לאחר שהיא מתרגזת ומנסה להגן על בנה מפני קבוצת ילדים הלועגים לו, נשלחת האם לתא כלא ודמבו נותר לבדו כשרק העכבר טימותי לצידו. החיים קשים כשכולם צוחקים עליו והופכים אותו לליצן, עד שהוא מגלה שהאוזניים שלו לא סתם גדולות, הן אווירודינמיות והוא יכול לעוף בעזרתן. כך נולד הפיל המעופף הראשון והיחיד בעולם.

"דמבו" הופק בעלות של פחות ממיליון דולר, סרטיו הקודמים של דיסני בהשוואה עברו כולם את רף המיליון ואפילו שני מיליון בקלות. אם כך מההתחלה היה ברור שאיכות האנימציה לא תגיע לרמה של "פנטזיה", אבל זה לא אומר שהיא הייתה גרועה - רק שונה. הרקעים היו פשוטים יותר ופחות מפורטים והדמויות עוצבו כמו קריקטורות וזזו כמוהן. למעשה כל העבודה שהושקעה ב"שלגיה ושבעת הגמדים" בחיקוי מראה ותנועה אנושיים לא הייתה רלוונטית. יותר מכל יצירה אחרת באורך מלא של האולפן, דמה "דמבו" יותר לסרטון מצויר קצר. הסרט התפרש על פני 64 דקות, לא לפה ולא לשם. המפיץ של דיסני אף הציע להוסיף עוד חומר כדי שיהיה באורך מלא סטנדרטי או לקצר אותו לסרטון. אפילו עלתה הצעה לשחרר אותו בתור B-movie(צד ב' בהצגה כפולה בקולנוע), אבל וולט התעקש - "דמבו" היה מושלם בדיוק כפי שהוא. הייחודיות של הפילון הקטן לא נגמרה מאחורי הקלעים, גם על המסך היה דמבו יוצא דופן. הוא בין הגיבורים היחידים של דיסני ללא אף שורת טקסט. דמבו לא מדבר כלל לאורך כל הסרט ואין צורך. הבעות הפנים ושפת הגוף שלו מביעות רגשות בבירור, סגנון האנימציה הפשוט אינו מהווה מכשול. דמבו רואה את העולם דרך עיניים תמימות לחלוטין וכך הוא גם מגיב אליו, כשהוא שמח הוא מחייך ומשחק, כשהוא עצוב הוא בוכה ויש לו לא מעט סיבות להזיל דמעה וגם לקהל.

פס הקול של הסרט זכה באוסקר בשנת 1941 אבל זה השיר "Baby Mine" ('תינוקי' בגרסה העברית) מתוכו, שרק היה מועמד לפרס, שגורם לכולם לשלוף את הממחטות. דמבו מבקר את אמו בתא הכלא והיא מלטפת ומנחמת אותו כמיטב יכולתה. רק השיר מתנגן ברקע כשכל חיות הקרקס וצאצאיהן ישנים בשלווה בזמן שהצמד מנסה לזכות במעט זמן יחד דרך הסורגים. מי לא הרגיש פעם שונה או מנודה, איזה הורה לא חרד מהאפשרות שילדו יילקח ממנו."דמבו" לא זקוק לאפקטים מיוחדים ואנימציה מלוטשת, הוא אפילו לא זקוק להרבה דיבורים כיוון שהוא יורה היישר אל תוך הלב, זה היופי והכוח שלו.

למרבה האירוניה, למרות שהסובבים אותו לועגים וממררים את חייו בגלל השונות שלו גיבורנו הוא לא הדבר המוזר ביותר בסרט, העולם בו הוא חי ביזארי הרבה יותר. "דמבו" מציג את אחד היקומים הסוריאליסטיים ביותר שיצרו אולפני דיסני. עכברים יכולים להציע רעיונות להופעה תוך כדי שינה, פילים במשקל כמה טונות כל אחד יוצרים פירמידה בעמידה על כדור גומי, הקטר של הרכבת הוא בעל חיים משלו, חסידות מצניחות תינוקות מהשמיים, כל זה - ופילון עם אוזניים גדולות נחשב משונה?

אולם אם במוזרות עסקינן יש סצנה אגדית אחת שעולה על כולן ואז לוקחת רוורס ודורסת אותן שוב. היא מגיעה משום מקום ונגמרת ללא הזכר נוסף, אבל כשהיא על המסך בלתי אפשרי להתעלם ממנה. דמבו וטימותי משתכרים בטעות ומתחילים לראות פילים ורודים ואז פילים צבעוניים משובצים רוקדים והופכים למכוניות מרוץ, במילים אחרות הזיה אחת גדולה וטריפית. הטירוף אולי לא תורם לסיפור, אבל הוא כן מסמן מהפך עבור גיבורנו הקטן. עד אז החיים של דמבו היו עצובים, אמו נלקחה ממנו, הופכים אותו לליצן ומתעללים בו להנאת הקהל ושאר הפילים מנדים אותו. דלי אחד של מים מהולים בשמפניה והזיה שמפחידה ילדים קטנים עד עצם היום הזה ואנחנו מגלים שיש תקווה.

הצמד מתעורר על עץ גבוה עם הנגאובר וכאן נכנסים העורבים, הנקודה הכי שנויה במחלוקת בכל הסרט. הציפורים מבוססות באופן די ברור על סטריאוטיפים אפרו-אמריקאים. הקטע אמנם לא עורר תרעומת של ממש כשיצא, אבל עם השנים המצב השתנה ודיסני הואשמו בגזענות ולא בפעם הראשונה או האחרונה. למרות זאת לא כולם שותפים לדעה, על אף שהם אכן סטריאוטיפים, הם גם בין הדמויות החכמות המעטות בסיפור וגם בין היחידים שידידותיים כלפי דמבו. בתחילה הם לועגים לאפשרות של פיל מעופף, אך לבסוף מלמדים אותו לעוף. בנוסף באופן נדיר יחסית לתקופה כל השחקנים שדיבבו אותם באמת היו אפרו-אמריקאים, לא דבר ברור מאליו בזמן בו עדיין שררה אפליה קשה והפרדה גזעית במדינה. אז האם מדובר בגזענות? הוויכוח נמשך עד היום.

"דמבו" יצא לאקרנים בשנת 1941 ולא עורבים או פילים ורודים פגמו בהצלחתו. כפי שוולט קיווה הפילון הקטן הניב רווחים מרשימים והיה לסרט הרווחי ביותר שלו בשנות הארבעים. אהדת הקהל והמבקרים לא איחרה וכך גם השבחים שהכתירו אותו בתור "הסרט המצויר באורך מלא הכי לבבי, הכי חביב, הכי אהוב שאי פעם יצא מבין המברשות הקסומות של האמנים מחוללי הניסים של וולט דיסני". גם אמן האנימציה עצמו התוודה שנים לאחר מכן שזהו הסרט האהוב עליו מבין יצירותיו. לא אמירה של מה בכך בהתחשב בתיק העבודות שבאמתחתו או בשינוי שעבר על האולפן לאורך השנים.

שלא באשמתו "דמבו" נוצר תוך כדי שביתת אמנים גדולה שנמשכה חמישה שבועות, כמחצית מהאמנים באולפן שבתו. על פי האגדה דיסני בחר לכלול עקיצה לעובדים המרדנים ביצירה הסופית כשהליצנים הולכים לחפש את הבוס כדי לבקש העלאה במשכורת אחרי שחשבו על רעיון גאוני, לגרום לפילון לקפוץ מגובה אלף רגל לתוך מיכל קטן. באופן אירוני ועצוב למדי דווקא אחד הסרטים הכי מתוקים של דיסני נוצר בתקופה בה נהרסה תחושה האחווה באולפן. מאז שמר וולט על מרחק מעובדיו והאווירה המשפחתית שכל כך אהב במקום עבודתו מעולם לא חזרה להיות כשהייתה.

מאז ועד היום הפך "דמבו" לקלאסיקה. הוא היה בין סרטי דיסני הראשונים ששודרו בטלוויזיה ושזכו לגרסת וידאו ביתית ובסוף השבוע, כחלק מגל הלייב-אקשן שפוקד את החברה בשנים האחרונות, יצאה לאקרנים גרסה מחודשת בבימויו של טים ברטון. זו משימה לא פשוטה להביא לחיים סיפור כל כך מיוחד ומשונה כמו "דמבו", גם עבור במאי מנוסה ומיוחד כמו ברטון, אבל עם כל השינויים והחידושים הצפויים בגרסה המודרנית יש לקוות שדבר אחד יישמר - לב אוהב וגדול.