Seret מהעבר: 60 שנה לפסיכו

קשה לדבר על ההיסטוריה של הקולנוע במונחים מוחלטים, מהסיבה הפשוטה שהאמנות השביעית צעירה יחסית לאמנויות אחרות והיא בעצם עדיין מתהווה, אבל יש משהו אחד בטוח, שנדמה לי שכל חובב קולנוע יסכים עליו – אלפרד היצ'קוק הוא גאון. רק חופן קטן של במאים הצליחו לפתח שפה ויזואלית ותוכנית אישית. אני לא מדבר על סימני היכר שטחיים (כמו הצבעים והקומפוזיציה המהפנטים של ווס אנדרסון), אלא על תחביר קולנועי מובהק ומקורי לגמרי.

היצ'קוק, יחד עם ענקים כמו מלוויל ופליני, הצליח. השפה של היצ'קוק היא שפה מלאת חרדה אך פיוטית, שמשלבת ריאליזם עם כריזמה קולנועית, ומתעניינת לא במה שבאמת קורה, אלא באיך שהדברים שקורים נתפסים על ידי הצופה. לא בכדי היצ'קוק נחשב לאמן מתח, שהרי זו בדיוק מהות המתח: ההתעסקות לא במציאות, אלא בסודות האפלים שמתחבאים מתחת למציאות, ומאיימים תמיד להגיח.

מעבר לזה, הסרטים של היצ'קוק מושלמים מבחינה טכנית. הצילום, המשחק, העריכה. הכל בדיוק כמו שהוא צריך להיות. היצ'קוק מוכר בפילוסופיית הבימוי שגרסה כי אם הבמאי רוצה שכל האלמנטים בסרט יהיו במצב אידיאלי, עליו לדעת את העבודות של כל אנשי המקצוע על הסט יותר טוב מהם. לא פלא שאפשר לחוש את המקצועיות והידענות הקולנועית חסרת הגבולות שלו בכל סרט שהוא הוציא תחת ידיו, ומעל לכולם באחת מיצירות המופת הבלתי מעורערות שלו, "פסיכו".

[*]

הסרט עוסק בסיפורה של מריון (ג'נט לי), רואת חשבון צעירה ונאה שגונבת כסף ממקום עבודתה ובורחת מביתה באופן פתאומי. כשהלילה מגיע, היא מחליטה לעצור במלון תמים למראה שמחכה בצד הדרך. היא פוגשת במנהל המלון, צעיר תמוה מעט בשם נורמן בייטס שמנהל מערכת יחסים לא שגרתית עם אמו, ובכל זאת מחליטה לבלות את הלילה במלון (כאן כדאי לציין, למי שלא ראה את הסרט מחכה בשורה הבאה ספוילר ענק). אבל מהר מאוד, מתגלה שמריון היא "פרוטגוניסטית שקרית". בקיצור, היא מתה מדקירות סכין. היצ'קוק עשה בסרט דבר שלא נראה עד אז (וגם לא הרבה מאז) בקולנוע. הוא לקח כוכבת ענקית, ששמה התנוסס כמקדם מכירות על הפוסטר ונפטר מדמותה תוך דקות אחדות. זה הראה שאיש לא חסין בסרט זה.

עד לסצנת המקלחת המופלאה שבה מריון נרצחת באכזריות, הסרט פועל בז'אנר האימה, אך מרגע זה והלאה, הסרט הוא מותחן. אחותה של מריון ובלש פרטי מתחילים להתחקות אחרי עקבותיה. הם מגיעים למלון ומתעמתים ישירות עם נורמן, שמתגלה כחולה נפש ממדרגה ראשונה. בסיום המבריק של הסרט בו יוצר היצ'קוק את אם כל סרטי הטוויסטים - מתברר לצופים שאמו של נורמן נרצחה על ידו, ושבגלל היחס המתעלל שקיבל מאמו, הוא לוקה בפיצול אישיות שבו הוא הופך לאמו, אישה אובססיביות שרוצחת נשים שעלולות לפתות את בנה. את נורמן. הבחור שרצח אותה. פסיכי, לא? אז מה יש להגיד על הסרט הזה שלא נאמר כבר? אפילו שבזמנו הסרט הזה נחשב לכישלון ביקורתי, הוא צבר מעמד במהלך השנים וכיום הוא נחשב לאחד מהסרטים הטובים בכל הזמנים. אז מה הופך את הסרט הזה לכל-כך טוב? בסופו של דבר, לצד יצירות המופת שלו, חלק מסרטיו של היצ'קוק סבל מפגם מהותי: התסריט. היצ'קוק אף פעם לא כתב את התסריט שלו והוא גם לא נהג לשנות את התסריט שלו תכופות, ולכן, יצא לעיתים תכופות שהגאונות של היצ'קוק נתקלה בתסריט מקרטע מעט, אבל עם "פסיכו", זה ממש לא היה המצב. התסריט של "פסיכו" תפור בדיוק למידותיו של היצ'קוק, הוא משלב מתח ואימה בצורה מבריקה ונותן במה מרכזית לבמאי האדיר, לדוגמה עם סצנת המקלחת האייקונית, שכוללת שבעים שוטים מהירים בפחות מדקה.

גם חשוב מאוד לזכור שהסרט הזה יצא בשנות השישים, כשהוליווד עוד הייתה בתהליך התאקלמות לתנאים חדשים, בהם סרטים לא צונזרו כפי שהיה בימי קוד הייז האימתני. זה אפשר לפסיכו להציג אלימות ותוכן מיני בקנה מידה שהיה טאבו מוחלט עד אז, ובאופן חסר תקדים בהוליווד של אותה תקופה. השילוב של חופש אמנותי מוחלט ותסריט מהודק ומתוחכם הביאו את היצ'קוק לתוצאות מופלאות.

חוץ מהיותו סרט נפלא בפני עצמו, "פסיכו" עשה לקולנוע הרבה דברים טובים לאורך השנים. חשוב לזכור שהיצ'קוק לא תמיד נחשב לאמן, ושבמשך שנים רבות הוא נתפס כיוצר מסחרי שלעבודותיו אין ערך אמנותי. רק בהמשך, בעזרת במאי הגל הצרפתי החדש ותיאורטיקנים אחרים, התבסס מעמדו כאחד מגדולי הבמאים בהיסטוריה. "פסיכו" היה שלב קריטי בתהליך הבנת הגאונות של היצ'קוק, מכיוון שבניגוד לסרטיו האחרים, סרט זה עוסק בנושאים מורכבים ביותר. כפי שמתגלה במהלך הצפייה, "פסיכו" אינו עוד סרט של היצ'קוק, אלא יצירה שמתמודדת עם סוגיות כבדות של בריאות נפשית ותסביכים אדיפליים.

כמות המאמרים הפסיכואנליטיים שנכתבו על הסרט הזה כמעט מגוחכת, והפרשנות האהובה עליי היא זו שפוסקת כי שלוש הקומות בבית של נורמן בייטס מייצגות את שלושת צדדי הנפש: האיד, האגו, והסופר-אגו. מי היה מצפה בשנות החמישים שניתוח כה מורכב ורציני ייכתב על הקולנוע של היצ'קוק? לאחרונה אף יצא ספר אקדמי מרתק בשם "כל מה שרציתם לשאול את לקאן ופחדתם לשאול את היצ'קוק", שמוקדש בלעדית למאמרים של פסיכואנליטיקאים בכירים על הקולנוע של היצ'קוק ועל "פסיכו" בפרט.

[*]

ברור שתשומת הלב האקדמית ש"פסיכו" קיבל השפיעה על התפיסה של הקולנוע כאמנות חשובה ורצינית. בעשורים האחרונים אומנות הקולנוע מקבלת יחס אקדמי הולך וגובר, כך שאקדמאים ופילוסופים בכירים מוציאים מאמרים על סרטים ובמאים רבים. ניתן לומר כי הקולנוע נחשב כיום לאומנות חשובה לא פחות מתיאטרון או ספרות. אין לי ספק שלסרטיו של היצ'קוק, ול"פסיכו" בפרט, יש זכות גדולה בתהליך הזה.

השפעה ספציפית יותר הייתה ל"פסיכו" על ז'אנר סרטי אימה שהיו נחשבים כזניחים למדי בקולנוע ההוליוודי והחלו לתפוס מקום יותר ויותר נכבד. למעשה ניתן לומר שהסרט הכניס את ז'אנר סרטי המשספים (סלאשרים) למיינסטרים ולזכותו נזקפות דמויות כמו פרדי קרוגר, ג'ייסון וורהיס מ"יום שישי ה-13" ומייקל מאיירס מ"ליל המסכות".

ההצלחה של "פסיכו" הביאה לשלושה סרטי המשך שנחשבים פחות מוצלחים מהמקור כמובן אך סבירים למדי, סדרת טלוויזיה בשם "בייטס מוטל" המתארת את חייהם של נורמן בייטס ואמו לפני מאורעות הסרט וכמובן הניסוי הקולנועי הביזארי של גאס ואן סאנט משנת 1998 במהלכו הוא ביים גרסה צבעונית לסרט המשחזרת אחת לאחת את כל הסצנות והדיאלוגים, כולל תנועות המצלמה והעריכה.