Seret מהעבר: 50 שנה ליפהפיית היום

היום לפני חמישים שנה עלה לאקרנים "יפהפיית היום" של לואיס בוניואל, שנחשב בידי רבים לדרמה הארוטית הטובה אי פעם. יכול להיות שלא במקרה קיבל בטעות הסרט הזה, למרות שהוכר כיצירת מופת, גם מעמד של יצירה קינקית, שעוסקת בדחפים באורח קל והומוריסטי: סרט ציני, נטול היגיון ונטול אפיק לפרשנות של ממש (סוריאליזם), שהנושא שלו הוא סאדו-מזוכיזם ותו לא. אולי משום שמין, וגם אהבה, הם דברים שלא לחינם איננו נוטים לחקור את מהותם האמיתית; כך נדמה גם שהיצירה מספרת לנו.

קתרין דנב בת ה-23, שזה לא כבר הייתה לכוכבת, גילמה בסרט את סוורין, אשת רופא אצילת מראה, שלמרות אהבתה הכנה לבעלה פייר (ז'אן סורל), אינה מסוגלת לשכב איתו. הסרט נפתח באחד מחלומותיה של סוורין, שהם בדרך כלל סיוטים בעלי ממד של תשוקה ופנטזיה, ובו בעלה נוקם בה נקמה אלימה על בגידה. פייר משסה בסוורין אנס מסוקס, והיא מתענגת על כך. החלום מבטא צורך בכפרה על החטא שבעונג: על חשיפת המאוויים המיניים שלה, שהעולם פוסל ומציג אותם כדבר שהוא לכאורה לא ראוי, אנוכי ושטני.

דמותה של סוורין נתפסה לעתים קרובות כדמות של ילדה אובדת עצות השוגה בהזיותיה המזוכיסטיות. אבל בוניואל השתמש באיכויות הייחודיות והחריפות של דנב כדי להעמיד דמות אישה יפה מאוד, שיש בה רפיון חיוור וגם יושרה והדרת כבוד אמיתית, ואינטליגנציה; נחישות עזה, ביישנות, פשטות אותנטית ויסוד של מוסריות עמוקה. המיזוג הזה של יסודות הוא הבסיס לכנות הקיומית שמחפשת סוורין בסרט, בדמות שלמות רגשית עם חיי הנישואין שלה ועם טבעה המיני לצידם. זה הדבר שמקדם את העלילה, ומוביל את סוורין אל בית בושת יוקרתי, לעבוד בו כזונה. "יפהפיית היום" הוא יצירה טראגית על ניסיונה של אישה לשחרר את עצמה באופן מיני ורגשי ביחסיה עם גברים. אפשר להגיד שהסרט הזה ממשיך את דרכו של "ורטיגו" ומבשר את הדיון במיניות בסרטים כדוגמת "נהג מונית", "האישה ממול" ועד ל"עיניים עצומות לרווחה" ו"המורה לפסנתר".

[*]

לסוורין אסור להגיד מה היא באמת חשה וחולמת, והיא מתחילה להבין באופן חלקי שזהו רק איסור. ההבנה הזאת היא הבנה מודרנית, ולא סתם היא מתרחשת בשנת 1967, בעידן ההיפי, עידן הגלולה ותקופה של מרד של חלק משמעותי של העולם המפותח בנורמות של התרבות הבורגנית. בוניואל ביקש תמיד להציג את הצביעות והנמנום שבמנהגים הבורגניים, מתוך תחושת שליחות עמוקה לאמת של הקיום האנושי.

. סוורין מקבלת את הכינוי הבדוי "יפהפיית היום" – להבדיל מהביטוי הצרפתי השגור, "יפהפייה של לילה", זונה. בעולם הבורגני ועוד קתולי למחצה שהסרט מציג, ואני חושב שזה נכון במידה רבה גם לחברה החילונית במערב של ימינו, יצר נתפס כמלוכלך. יש הפרדה שמרנית בין הטוב, לבין עולם הדחפים. גברים חושבים (יצרן הממתקים בסרט, ובצורה אלגנטית וערמומית יותר גם אוסון, חברו של פייר) שכדי לבטא דחף הם צריכים להיות 'מנוולים', כי דחף הוא דבר רע ומלוכלך. בעצם אימוץ הלכלוך, יחד עם ביטוי המיניות, יש משום הודאה לא מודעת באשמה, וכפרה. לכן קל יותר לחוות חופש מיני בתנאים של אלימות. גם סוורין מבינה עונג מיני כדבר שמתקשר ללכלוך, ואת עולם הנישואין והיחסים כעולם נקי ויפה, שלא יכול להיות בו מין, כלומר לכלוך. היא צריכה משום כך להפריד בין שני העולמות; בין המקובל והמתוקן, לבין המבייש. אבל היא גם מתאהבת באמת ובתמים בפראיות של חלק מהגברים שהיא פוגשת, שהיא מפחידה ואפלה אבל לפעמים שובבה וחברמנית, פרועה באופן מלהיב ומשעשע, מה שאין בפייר הטהור, המרצין. בפייר יש חן וקסם תמימים ששבו את נפשה של האישה שהתחתנה איתו, והיא לא רוצה לטמא אותם במודעות המינית ה'בשרית' שלה.

[*]

בסוורין יש אדם בוגר באמת, וגם נפש שרוצה בחוויה מינית שהיא יותר חיה, תוססת, וכאוטית - פחות מנומסת, מתוחמת בגבולות, קרה. הנפש היצרית של האישה סוורין היא עמוקה, והיא חלק מאישיותה הבוגרת, לא רק חלק ילדותי או סוטה שקיים לצד האדם הבוגר. הסרט הזה הוא גם סרט התבגרות, כתהליך להבנה ולהפנמה של הממד החייתי הזה, ולניסיון לחיות אותו באופן בריא. יחד עם זה היא מתמודדת עם דילמה אמיתית ועמוקה של אשמה. סוורין לא סתם מפנטזת שבעלה ואוסון מטילים בה רפש - זה הסיוט שהיא חיה איתו. בינתיים, מצליחה להתקיים בסרט הפרדה אמיתית ומעניינת בין החיים המיניים לבין חיי הזוגיות, עד שהיא נהרסת.

בוניואל, שהיה איש נשוי וסולידי כל חייו, לא מנסה להגיד לנו שהדבר הזה הוא פשוט. זה הופך לטרגדיה בפני עצמה במהלך הסרט. אבל הוא גם בא להזהיר אותנו ממונוגמיה מובנת מאליה ונוקשה, שעשויה לאיים על טבענו ולדחוף אותנו לחיים של חוסר כנות עם האדם הקרוב לנו ביותר, לבגידות מאחורי הגב ולבידוד. לסוורין יש זכרונות מיניים מהילדות שאנחנו לא יכולים להבין באופן מלא וכנראה גם היא לא. לא ברור אם אכן הייתה ילדה קתולית תמה וטובה שמכונאי מלוכלך עשה בה מעשים מיניים, או אם הייתה רוצה להיות ילדה שנוגעים בה, כלומר ליהנות מהאופן שבו התום של פני השטח הבורגניים וחיי היום יום, נפרץ בידי כוחות פרועים יותר.

ואולי זו הייתה טראומה, שגרמה לה לגועל ממין ומגברים, ואולי גם פתחה בכל זאת אפיק להנאה מה'מלוכלך'? אולי אסור להגיד דברים כאלה בעידן MeToo. אולי הצורך בחספוס הוא מחלה שנובעת מחוסר יכולת לאהוב אהבה מינית בוגרת, אבל בסרט הוא מוצג כחלק פנימי כל כך מהדמויות, עד שעדיף לא להכחיש ולהסתיר אותו, בזמן שחולמים ועושים את אותם דברים 'במרתף'.

[*]

סוורין יורדת אל פריז מחוספסת של אנשים שלוקחים את התרבות בערבון מוגבל, אלה שהם יותר פראים ועשויים לשים את הציוויליזציה לצחוק, ומכאן גם חופשיים להיות אמיתיים וחסרי עכבות. סוורין מוצאת בבית הבושת גם מין חופשי, פתוח ויפה. בגנגסטרים שמגיעים אליו, מתגלה משהו מעט יותר אמיתי מבאיש המסודר המצוי. אך בדיוק מאותן סיבות, חלקם של האנשים האלה עשוי לגלוש גם אל תוך תוהו. בסרט יש תיאורים שמבקרים רבים החמיצו את טבעם - של תחילתו של אונס מבעית, למשל. עושים שם אלימות וכסף משימוש בנשים; יש שם השפלות מרות שמשפילים גברים את זולתם, וגם את עצמם. וסוורין מזדעזעת עד עומק נשמתה.

באחד המקרים בוניואל מראה לנו שסוורין מכריחה את עצמה לחוות אונס, לא רק כי יש לה נטייה מזוכיסטית, אלא כי היא מבינה שטוהר עודף, אינו מאפשר חופשיות בעולם. בהתלכלכות יש משום ירידה אל האדמה, כדי להיות גשמית ויציבה, ופחות בתולית ושברירית. העניין הוא לא רק בעונג; במהלך עבודתה בבית הבושת נעשית סוורין יותר ויותר פתוחה, חייתית, חופשיה, אנושית, גם עם בעלה.

במקרים אחרים סוורין נהנית מהתמונה של עצמה כנסיכה נעלה, בעלת שלמות צוננת, שגינונים ומעשים מיניים גסים 'מלכלכים' אותה. בוניואל משחק על מנעד רחב שבין התם לבין ההרסני, ונדמה לי שהוא מנסה להגיד שהיכן שהוא לאורכו עובר גבול. אני חושב שחציית הגבול הזה מבוטאת היטב בעידן הפורנוגרפיה הממוחשבת באינטרנט של ימינו: הלכלוך הכוחני והמשפיל במסתרים וההנאה מחשאיות, משבירה של נורמות מקובלות, הגינות וערכי משפחה או כבוד בין המינים.

בוניואל מראה כמה כל זה נראה לנו אקסצנטרי, חייתי, לא רגיל, מרגש – אבל עומד בסתירה לאהבה פשוטה וכנה, שאמנם יש בה צד חייתי וממד של עוצמה, אך ללא מורכבות עודפת, אביזרים, השפלות של ממש, משחקי שליטה ובגידה: אלה אולי באמת נחוצים במצב שבו חיים עם נטישה, בדידות, ניתוק רגשי ונטל של אשמה. נדמה שבימינו שיח ה'זיונים' והתפיסה של מין כדבר אלים ומלוכלך נובעים מראייה נבוכה של מין כדבר לא לגיטימי, ומחוסר יכולת להיות בקשר עם הזדקקות, גוף, פגמי גוף ורגשות עדינים באופן חשוף. צריך לנתק רגש ויופי ממה שנתפס ככאוטי, רע ומאיים, ומכאן להעניק למיניות גוון סאדו-מזוכיסטי, אמצעי הגנה פסיכולוגי שמאפשר ליהנות ממיניות.

הסרט ניסה לזעוק, יותר מלגנות, את ההערצה המתרפסת והזועמת של גברים המרגישים עצמם נחותים, לגוף הנשי בעל הפרופורציות, הנראה להם נעלה כל כך; והצורך, מתוך חוויית הנחיתות הזאת, בעליונות שולטת ובנקמה בעדינות הנשית. גברים הכמהים לקדושה נשית אבודה (הבת שהלכה, אהובה שנטשה או לא התייחסה), יופי קדוש ובלתי מושג, שמתוך חוויה של נטישה יש רצון גם להרוס אותו.

אותה מהות פגיעה, שבירה ונוקמת של הגבר הנכסף אל היופי הנשי, מבססת בסרט את הנטייה השמרנית לכלוא את האישה ואת המיניות שלה. זה מה שיוצר מאוהבות חולנית בסרט, קתולית ובורגנית, או מאפיוזית ורצחנית – בוניואל יוצר הקבלה בין השניים. במאוהבותם ופחדיהם רוצים הגברים בסרט שסוורין תהיה רק שלהם, ולרצוח את המתחרה שלהם או לוחצים עליה ללדת להם ילדים. סוורין, כמו בוניואל, סולחת לכל הגברים שלה, כי היא מבינה אותם, גם אם היא מפחדת מהם. זה חלק ממהותה כאישה שנשיותה פועמת בה.

בסופו של דבר היא מאשימה את עצמה ומטפלת בגברים שלה; והיא נכנעת לנזירות מלאכותית שהיא כפרה על בגידותיה. אבל בוניואל מציע ברגע האחרון של הסרט גם אלטרנטיבה, שרבים הפרשנים המתווכחים עד היום על טיבה: מה היה קורה אילו סוורין ופייר היו יכולים לאהוב אהבה רכה ועדינה, וגם לדבר בחופשיות מוחלטת, על כל מאווייהם הגופניים?