חבל שלא פסחנו: הסרטים שהיינו מעדיפים לדלג על הצפייה בהם

מיכל ליבר רונן - צ'אפי

לסרט "צ'אפי" (2015) היו את כל המרכיבים להפוך לסרט מנצח – תסריט מעניין שמשלב מדע בדיוני עם פעולה, שחקנים מהשורה הראשונה כמו יו ג'קמן, סיגורני וויבר ודב פאטל ("סארו – הדרך הביתה") ומוזיקה קצבית של אחד המוזיקאים הנחשבים, האנס זימר. אבל למרות הנתונים האלה, הוא לא הצליח לממש את הפוטנציאל הגלום בו ואם אדייק - חבל שבזבזתי עליו שעתיים מחיי.

עלילת הסרט מתרחשת ביוהנסבורג בה הפשע גודש את הרחובות. על מנת להילחם בתופעה זו, המשטרה פונה לחברה שתייצר רובוטים שיסייעו להתמודד עם התופעה. ממציא הרובוטים, דיון וילסון מפתח בנוסף לרובוטים המשטרתיים גם רובוט פרטי בעל בינה מלאכותית לו הוא קורא וילסון. הכול טוב ויפה עד שיום אחד נגנב הרובוט מביתו של דיון ועובר לידיהם של זוג פושעים שמחנכים אותו את רזי המקצוע ומכנים אותו "צ'אפי". דיון הרוס מכך ומנסה לאתרו ולהחזירו לחיקו. האם יצליח דיון להתאחד עם וילסון או שמא יהפוך וילסון להיות פושע יחד עם זוג הפושעים שאימצו אותו אליהם? התשובה לא באמת מעניינת. ראיתי בעבר סרטי רובוטים שמשלבים מדע בדיוני עם פעולה, אך הבימוי הלקוי של ניל בלומקאמפ (שגם את סרטיו, "מחוז 9", ו"אליסיום" לא אהבתי) פשוט החריב את הסרט וגרם לו להיות מגוחך ומופרך. מה הלקח שלמדתי מכך? לא לצפות יותר בסרטיו של בלומקאמפ.

אורטל אדיב – אמא!

הסרט "אמא!" מוגדר כמותחן דרמה פסיכולוגי שנכתב, הופק ובוים ע"י דארן ארונופסקי. ממבט ראשוני בסרט הוא נראה מבטיח ביותר: הבמאי של "רקוויאם לחלום" ו"ברבור שחור", השחקנים ג'ניפר לורנס, חאווייר ברדם, מישל פייפר ואד האריס יצרו ציפיות גבוהות מהסרט, אך הן נגוזו בסיומו. הסרט אמנם מעורר סקרנות ומתח בחציו הראשון, אך בחציו השני הדברים מתחילים להסתבך. העלילה הופכת להיות אלגורית לחלוטין ולא מובנת ורק מחכים לפאנץ' שאולי יגיע בסיומה. במקום להבין את הדימויים, המשלים והנמשלים, סיימתי לצפות בסרט די מזועזעת ומבולבלת. התחלתי לחקור ולפענח מה קרה, וכשסוף סוף הבנתי די התאכזבתי והצטערתי שלא פסחתי עליו.

הלמינה גרופר – צורת המים

אני מעריצה של גיירמו דל טורו, אוהבת את הסגנון, הסיפורים והדמיון שלו וכל סרט חדש פרי יצירתו מעורר בי התרגשות. סיפור אהבה בין אישה אילמת ליצור תת מימי נראה תפור בדיוק בשביל חובבת סרטים משונים כדוגמתי. אך כגודל הצפייה כגודל האכזבה, בנקודת האמצע כבר איבדתי את שביב העניין האחרון שנותר בי. הפגם הכי גדול של זוכה האוסקר "צורת המים" זה שהוא צפוי. בשנות השישים בארה"ב הייתה גזענות, שוביניזם והומופוביה, לא היה לי מושג. החברים היחידים של הגיבורה הם אישה שחורה וגבר הומו, איזו אירוניה. הקולונל הנפוח הוא האיש הרע, הפתעה. באמת, גיירמו, רגש אותי או לפחות תן טוויסט בעלילה שאי אפשר להריח מהקצה השני של האוקיינוס. באשר לשחקנים עצמם הם עושים עבודה טובה, אבל אין כימיה של ממש בין הדמויות ובעיקר בין זוג האוהבים המרכזי. מערכת היחסים ביניהם לא מקבלת הזדמנות להתפתח ולגדול, היא נותנת לו כמה ביצים קשות ופתאום מחליטה שהוא אהבת חייה. לרגע הייתי בטוחה שמצאתי נסיכה אבודה של דיסני.

ניכר שהושקעו ב"צורת המים" מאמץ ואהבה ואני יכולה להבין למה אנשים נמשכים לסיפור האגדה המודרני. בשבילי זה לא עובד, הסרט צפוי אין בו אמירה והרומנטיקה נותרת רק חצי אפויה. בשמחה הייתי מוותרת על הצפייה בו ולו רק כי הוא הותיר בי טעם רע מבמאי שאני מעריכה.

ליטן לשינר – אקוומן

בשנים האחרונות DC לא הצליחו להוציא סרט שנהניתי ממנו. ואז יצא אקוומן, עם ג'ייסון מומואה, ששבר קופות וקיבל ביקורות חיוביות למדי. אז עשיתי את הטעות הגדולה ביותר ונכנסתי לשעתיים ומשהו של העינוי הגדול ביותר בחיי, אחד כזה שאת לא רואה את הסוף שלו. סרט משעמם עם רמת אנימציה של משחק מחשב משנת 2000, עלילה מסובכת שהולכת לאיבוד ומאבדת כיוון או עניין מהר מאוד. התאמצתי מאוד להחזיק את העיניים פתוחות בין אוסף הבדיחות הלא מצחיקות והעלילה חסרת המשמעות שנמרחת על שעתיים פלוס של סרט.

יבגני גרינברג - טרילוגיית שר הטבעות וההוביט

מתנצל מראש על זה שאני הולך להיכנס באחד מסרטי הפולחן הגדולים של המאה, אבל זה פשוט לא הלך ביני לבין סרטי "שר הטבעות" וטרילוגיית הפריקוולים המיותרת של "ההוביט" והלוואי שהייתי יכול לפסוח על כולם. לא זכור לי עוד סרט ששעמם אותי עד כדי הירדמות כמו שעשו הסרטים של פיטר ג'קסון על עלילות ההוביטים מהארץ התיכונה והטבעת שמהפנטת אותם כל עשר דקות. נמנמתי בכל אחד ואחד מסרטי "שר הטבעות". סרט מסע של תשע שעות במצטבר, כאשר כל פעם הפמליה מותקפת על ידי יצורים אחרים ובכל פעם פרודו עונד את הטבעת עם הבעת פנים של ספק קדוש מעונה, ספק מגיע לפורקן מיני. גם כשהטבעת מושמדת בסרט האחרון ופרודו חוזר להיות ילד חסר דאגות, יש עוד מעל חצי שעה של אפילוג מרוח שכולל תקריבים של הדמויות צוחקות בהגזמה, סצנה שלעולם לא אצליח למחוק מהזיכרון. ולא, בכלל לא הוקסמתי מגולום ופיצול האישיות שלו.

הסיבה העיקרית שלא פסחתי על יתר הסרטים אחרי שלא אהבתי את הראשון, היא הבאזז החיובי סביבם ואיבוד העשתונות של האקדמיה מ"שיבת המלך" (11 אוסקרים, באמת?). בסופו של דבר, הנטייה של פיטר ג'קסון למרוח בהגזמה את היצירה שהוא כל כך אוהב, הייתה בעוכריו כאשר הפך ספר קטן לשלושה סרטי הוביט כושלים לכל הדעות.

ערן איצקוביץ - רוק בקסבה באפגניסטן

ביל מארי, קייט הדסון, זואי דשאנל - אלה רק כמה מהשמות הבולטים שמככבים בסרט הזה, שהוא כל כך, אבל כל כך, מיותר. כבר כמה שנים טובות שהבמאי ברי לוינסון לא יצר סרט טוב, והסרט הזה מ-2015 הוא דוגמה נוספת לכך. מדובר במעין סאטירה על עולם הבידור והמלחמה באפגניסטן, והיא לא מצליחה להצחיק וגם לא להיות סאטירית אפילו במעט.

שילוב הכוחות בין הנפשות הפועלות היה צפוי להוציא סרט שלפחות יהיה סביר, אבל במשך קצת יותר משעה וחצי "רוק בקסבה" לא מצחיק, לא סוחף ובעיקר לא מעניין. הכישלון הכלכלי הענקי שלו הוא דוגמה סופר מדויקת לכך שישנם סרטים שלא מצליחים כי בשורה התחתונה, הם פשוט לא טובים - ולהגיד על "רוק בקסבה" שהוא לא טוב זו מחמאה לעומת המציאות.

מעיין הררי - התפוז המכני

גיל 15, אני וחברה מחפשות במה לצפות בסתם עוד ערב תמים. היא מציעה את הסרט שאחיה הגדול שכר עם חברים בווידאו ואמר שהוא טוב ואני לא שואלת הרבה שאלות. כך, בלי הכנה מוקדמת אני מוצאת את עצמי בתוך חווית צפייה טראומטית. מסוג הסרטים שהשאירו בי חוויה רגשית כל כך עוצמתית שלא נותר לי אלא להדחיק חלקים ממנה. הסרט, שידוע כאחד הסרטים השנויים במחלוקת של קובריק וזכה למעריצים ומחוות רבות בעולם הקולנוע והטלוויזיה, זעזע אותי באופן כל כך חזק שגם שנים מאוחר יותר כשלמדתי להבין את איכויותיו ואת כך שמטרת ההגזמה באלימות הקשה בו היא בכדי להגחיך ולבקר אותה ולא להאדיר, עדיין לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לצפות בו שנית.

מה שקשה בעיני בסרט הוא שאין בו טיפת אסקפיזם והוא שואב את הצופה לתוך עולם הטירוף שבו ללא רחמים ולמרות שאני מסכימה ששם גם טמון כוחו והמסר שבו בעיני זה פשוט יותר מדיי. לאורך כל הסרט ישנה תחושה של ייאוש שהולך ומתגבר, מהזדהות עם כאב הקורבנות ועד להזדהות עם דמותו הסדיסטית והמאיימת של אלכס. אולי זה מה שכל כך הרתיע אותי בו.