להחזיק סרט בתפקיד ראשי מאלץ אותך לאהוב את מי שאת, להבין שאת יכולה

סרט הביכורים של ענת מלץ, ״נדל״ן : סיפור אהבה״, הוא דרמה קומית רגישה שמביאה למסך סיפור פשוט לכאורה – חיפוש אחר דירה – והופכת אותו למסע מורכב של זהות, זוגיות, שייכות ואימהות. דרך סיטואציות יומיומיות ורגעים אינטימיים, הסרט בוחן את המקומות שבהם אנחנו מחפשים "בית" – לא רק כחלל מגורים, אלא גם כתחושת שייכות לעצמנו ולאחרים. זהו סיפור על תלישות מול שורשים, על הרצון להתחבר, ובעיקר – על הקושי לאהוב כשאין קרקע יציבה מתחת לרגליים.

במרכז העלילה ניצבת תמרה – צעירה בהיריון שהיא ובן זוגה אדם עומדים בפני פינוי מדירתם. תמרה יוצאת לחפש מקום חדש, ומוצאת את עצמה במסע רגשי שמטלטל אותה מבפנים. את דמותה של תמרה מגלמת השחקנית ויקטוריה רוסובסקי ("הד קולך", "אחד על אחד") בתפקיד קולנועי ראשי ראשון, ומצליחה להעניק לה רבדים של רוך, עוצמה ושבריריות. בראיון ל-Seret, היא משתפת בתהליך העבודה עם הבמאית והשחקן לייב לב לוין ("שעת אפס"), על הבחירה להיחשף, על התחושות שהדמות עוררה בה ועל הלמידה לאהוב את עצמה דרך תמרה.

את מגיעה מרקע עשיר של ריקוד, תיאטרון, ליצנות, טלוויזיה ואקרובטיקה – איך הרגיש המעבר לתפקיד ראשי בקולנוע?

"אני מאוד-מאוד מתחברת למצלמה. אולי אפילו יותר מהבמה. יש בה משהו שמזמין אותך פשוט להיות, לא לשחק. היא מבקשת נוכחות. את לא צריכה להציג משהו – את מתקיימת, וזה קורה. וההוויה הזו, להיות בתוך הרגע, היא בדיוק מה שאני אוהבת".

איך הייתה העבודה עם ענת מלץ, שזהו סרט הביכורים שלה כיוצרת קולנוע?

"ענת היא פנומנלית. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ויחד עם זה היא משאירה מקום לספונטניות. היא לא מקבעת סצנות, היא מעדנת. ועם זאת – היא מדויקת בטירוף. בחדר חזרות וביום צילום הרגשתי איתה הכי בבית. גם איתה וגם עם לב. הם שניהם הפכו למשפחה״.

יש לך דוגמה לרגע כזה של עבודה משותפת?

"לגמרי. למשל, הסצנה ברכבת – זו הייתה הסצנה שהכי אתגרה אותי. דיברתי שם ברוסית, שפה שאני לא רגילה לשחק בה. לא ידעתי מה יקרה. אבל בכיתי, וזה בא לבד. בלי הכוונה, בלי 'תבכי'. ענת פשוט נתנה לי חופש להתחבר, ואז ביימה אותי בעדינות. בסצנה שאחריה, הצעתי לה שנשנה כיוון רגשית – להוציא מהדמות כעס חבוי, ולא רק את המקום הקורבני. היא הקשיבה, סמכה עליי, ונתנה לי את המרחב הזה". אדם קורא לתמרה “אשת ברזל”. מאיפה הבאת את האיכות הזו?

"באודישן הראשון ענת אמרה לי – 'את מביאה את אדם, לא את תמרה'. הייתי פתוחה, חברותית מדי. אבל תמרה היא מישהי שהכול קורה בתוכה. עם הזמן הבנתי שיש בי את התדר הזה – אני יכולה להיראות הכי פתוחה, אבל בזוגיות אני לפעמים שותקת, עוצרת, שומרת בפנים. פתאום קלטתי כמה האיכות הזו חיה בי".

הסרט, שזכה בפרסי הסרט הטוב ביותר והתסריט בפסטיבל הסרטים חיפה והוצג בבכורה עולמית בפסטיבל טוקיו, מבוסס על סיפורה של הבמאית ענת מלץ ובן זוגה לשעבר, כאשר ויקטוריה נכנסת לנעלי הבמאית שמצאה את עצמה נפלטה מהעיר הגדולה תל אביב והגיעה עם החבר לימי חיפוש דירות אינטנסיביים בחיפה שחידדו את ההבדלים בין השניים בקשר.

איך התכוננת לתפקיד, במיוחד עם כל נושא ההיריון?

"קראתי ספרי היריון, הלכתי עם בטן מדומה מההפקה, התבוננתי בנשים היריוניות – איך הן נושאות את הגוף, איך הן הולכות. ניסיתי למצוא את התחושה הזו בגוף שלי. מעניין שדווקא ביום צילומי ההשלמות – גיליתי שאני באמת בהיריון, מבחינת הדמות – ישבתי עם עצמי, עשיתי דיאלוגים פנימיים אבל בעיקר – מצאתי אותה בתוכי, חיפשתי אותה בי".

על המסך יש בינך ובין לייב לב לוין כימיה מחשמלת. איך הייתה העבודה איתו?

"כשרק פגשתי את לב – היו לי מלא סטיגמות עליו אבל עם הזמן גיליתי עולם משותף ממש חזק, שקט, לא מדובר. למדנו לסמוך אחד על השנייה, גם ברגעים הכי רגשיים. תמרה היא דמות קשה, לא פשוט לאהוב אותה אבל הסכמתי להיות היא. גם לב הסכים להיות אדם, על כל הכאוס שבו. החזקנו את זה יחד".

הסרט מציג מערכת יחסים לא פשוטה בין אם לבת. איך היה עבורך לגלם את הקונפליקט הזה?

"האמת שזה פגש אותי דווקא דרך מערכת היחסים עם אבא שלי. התחושות של תלישות, של זרות בארץ הזו – הן לא זרות לי. תמרה מחפשת שייכות. היא לא רוצה שהבת שלה תעבור מבית לבית. אני גדלתי בסביבה שכל הזמן הייתה בתנועה – 'ארגזים', קראנו לזה. המון זמניות. תמיד פחדתי שיזיזו אותי. זו תחושה שאני מכירה".

תמרה גם מתמודדת עם אמביוולנטיות באימהות – מצד אחד דואגת, מצד שני נרתעת. זה חלק מהבחירה שלה בבן זוג כמו אדם?

"חד משמעית. היא לא בוחרת אותו מתוך אהבה גדולה, אלא מתוך הישרדות. הוא בא ממשפחה, יש לו שורשים, היא רוצה את זה לבת שלה. הוא חי בתוך מסגרת, והיא – בת של אם נעדרת. הוא בורח מהאימא שלו, והיא רק רוצה מישהי שתהיה שם בשבילה. זה יוצר חוסר הבנה ביניהם – הם הפוכים בדיוק בזה."

יש אלמנטים חיצוניים שלה שהגיעו ממך? למשל הפס הבלונדיני, המעיל האדום?

"הפס הבלונדיני היה שלי. אבל הלבוש – הוא חלק מהדמות שהיא רוצה להיות. יש בה משהו לא סגור על עצמו, מנסה לייצר סדר, להיראות 'נורמלית', אבל היא לא בטוחה. זה שלב בחיים שבו היא עוד לא יודעת מי היא".

הסרט צולם לפני שלוש שנים. איך זה מרגיש לפגוש אותו שוב עכשיו, כשהוא יוצא לעולם?

"זה כמו לפתוח משהו שהיה סגור הרבה זמן. כשנכנסתי לפאנל הקרנה, יום אחרי פיגוע בבנימינה, חשבתי – מה הקשר לדבר עכשיו על קולנוע? אבל אז הבנתי – הסרט הזה מדבר על חוסר ביטחון, על חיפוש אחרי שייכות. הוא לא מתיימר 'ללעוס' דרמה, אבל היא תמיד שם".

את חושבת שהסרט מציע אסקפיזם?

"אני לא אוהבת את המילה הזו. הוא לא אסקפיסטי – הוא פשוט לא דוחף את הדרמה בפרצוף. הוא שקט, חומל, קומי – אבל עמוק. זו לא פנטזיה. אלה החיים עצמם – מורכבים, מצחיקים, כואבים, אנושיים".

מה הדבר הכי אישי שלמדת על עצמך דרך החוויה הזו?

"לאהוב את עצמי. להיות חשופה, להחזיק סרט שלם בתפקיד ראשי – זה מאלץ אותך לאהוב את מי שאת. להבין שאת יכולה, שאת שם. זה שיעור עצום".

ומה בהמשך?

"יש סדרה חדשה של הוט בשם 'שמועה' שצילמתי, ועכשיו אני מצטלמת לסרט קצר עם שרון אלכסנדר – שבו אני משחקת את הבת שלו. זה מרגש בטירוף".