קאן, ימים 10 ו-11: מפגש עם סילבסטר סטאלון

פתחתי את יומי העשירי בקאן בראיון בחוף (כלומר ממש על קו המים) עם הבמאי הסיני הצעיר גו שיאו-גנג שמציג בפסטיבל את סרטו ״לחיות בהרי פוצ׳ון״. הבמאי בן ה-30 מאוד מתרגש להיות בקאן ומדבר בשטף עד שהמתרגמת בקושי מצליחה לעמוד בקצב שלו. הסרט משלב בין שני מקורות השראה: סיפור משפחתו של הבמאי שגרה ומנהלת מסעדה בעיר שבה מתרחש הסרט וציור מהמאה ה-14 (שנקרא כשם הסרט) שמתאר את הנוף באזור הרי פוצ׳ון.

זהו קולנוע אחר, שונה ומאוד מתגמל שנדמה לעיתים כסרט תיעודי על סין שאני לא הכרתי - לא הערים הגדולות ולא הכפרים הנידחים, אלא מקום שמתאר את חיי היום יום של הסיני הממוצע. הבמאי גם מתייחס כמו רוב בני דורו לשינויים האדירים שעוברים על סין. לדבריו אם לא היה מקבל מימון מהעירייה המקומית (שמכירה את משפחתו), הסרט לא היה יוצא לפועל כי היום בסין לעשות סרט אמנותי ולא שובר קופות - זו כמעט משימה בלתי אפשרית. השוק מדבר בעיקר על רווחים ותו לא.

[*]

(רון פוגל והבמאי הסיני גו שיאו-גנג)

בצהריים אני מגיע לבניין המרכזי של הפסטיבל, כולי נרגש לקראת הראיון עם השחקן הקוריאני סונג קאנג הו ואז מסתבר שברגע האחרון מקום הראיון שונה ואני ועוד עיתונאי שוויצרי ממהרים לחוף מג׳סטיק ומספיקים להגיע ממש ברגע האחרון. סונג קאנג הו למי שלא יודע הוא השחקן הדרום קוריאני המצליח ביותר בכל הזמנים. לטעמי הוא גם גדול שחקני קוריאה בכל הזמנים. בשנתי הראשונה כמנהל שבוע הקולנוע הקוריאני בישראל פתחתי את הפסטיבל עם סרט בכיכובו בשם "איחוד חשאי״.

הוא שחקן ורסטילי בצורה מדהימה וכבר גילם נשיא קוריאני, מלך, נהג מונית, ראש קרטל סמים ועוד תפקידים נהדרים, כשבמיוחד אהוב עליי תפקידו כבחור הצעיר בסרט ״המארח״ של בונג ג׳ון הו. הו מתגלה כאדם חביב וצנוע ואני חושב שבדיוק בגלל רגעים כאלו אני כל כך אוהב את המקצוע שבחרתי בו. עוד חלום התגשם.

[*]

(רון פוגל והשחקן הקוריאני סונג קאנג הו) באולם הדבוסי אני הולך לצפות בסרטו החדש של מרקו בלוקיו האיטלקי ״הבוגד״ על בוס מאפיה סיציליאני שהחליט להלשין על כל חבריו, דבר שגרר בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת שורה של משפטים כנגד ה״קוזה נוסטרה״ הידועה לשמצה. הסרט מתגלה כעינוי צרוף. הוא ארוך מדי וכבר ראיתי לא מעט סרטי מאפיה דומים. נדמה שמאז ״בוקר טוב לילה״ שעשה בלוקיו לפני שנים הוא לא חזר לשיאיו.

בבוקרו של יומי האחד עשר בקאן אני חוזר לאולם דבוסי למפגש מרתק ודי משעשע עם סילבסטר סטאלון שהגיע לקאן כדי לקדם את סרטו ״רמבו 5״ את תוכן המפגש אפרסם לקראת צאת הסרט אבל מעניין לציין שסטאלון הקרין דמות של מי שכבר עשה בחייו כמעט כל מה שרצה, אבל עדיין מדגדג לו לחפש סרטים חדשים והוא משתעשע ברעיון לכתוב ולביים "רוקי" חדש.

[*]

(סילבסטר סטאלון בפסטיבל קאן. צילום: רויטרס)

אחרי המפגש אני אץ רץ לצפות בסרטו החדש של הבמאי הפלסטיני איליה סולימאן ״זהו בוודאי גן עדן״. מי שמכיר את יצירותיו הקודמות של סולימאן די ייהנה גם מסרטו החדש שבו הוא בערך מוציא מפיו ארבע מילים (אני מנצרת ואני פלסטינאי) כשבשאר הסרט הוא מבקר ומתבונן במקומות שונים והכל בסגנון שמזכיר גם את ז׳אק טאטי וגם את באסטר קיטון. סרט שאני בספק אם יופץ בארץ, וחבל.

אני ממהר לסרט ״סיביל״ עם וירג׳ינה אפרימי המקסימה ועם סנדרה הולר הזכורה מ״טוני ארדמן״ והשחקנית המדהימה אדל אקסרקופולוס. הסרט הוא קשקוש מקושקש על פסיכולוגית במשבר שמוצאת עצמה מעורבת יתר על המידה עם מטופלת ויש בו קטעי סקס שלא בדיוק ברור מקומם בעלילה. זהו הסרט הגרוע ביותר שראיתי עד עכשיו בפסטיבל ולא ברור לי מה הוא עושה בתחרות הראשית. לילה יורד על קאן ומחר יסתיים לו עוד פסטיבל סרטים מרתק.