Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פסטיבל סרטי סטודנטים: סקירות והמלצות

תמונת משפחתי בשנתי הי"ג

מבקר: רפאל תמנה

הסרט "תמונת משפחתי בשנתי הי"ג" הוא יצירה קולנועית שלמה ומגובשת שמחזיקה דרמה שלמה ב-15 דקות. זה סרט מצחיק עד דמעות ומרגש עד דמעות. הוא מדויק, מהוקצע ושנון, והוא עשוי במיומנות ורגישות של אמן בוגר ובשל. יותר מזה, הוא מהווה יצירה מקורית מבחינה סגנונית ומבנית, והחדשנות שהוא עושה בהבנת ופירוש האמצעים הקולנועיים ומהות הקולנוע, מעוררת רושם של הפתעה גמורה.

"תמונת משפחתי" הוא סרט גמר בתוך סרט גמר, שבו מבויים בידי עצמו אמרי דקל-קדוש, כשהוא מביים את סרט הגמר שלו. הוא מבקש לחזור ולשחזר אירועים כואבים שנוגעים לדעיכה של משפחתו ולמות כלבו בים בגיל 13 (י"ג), ותוך כדי נקלע לוויכוח מעגלי וחוזר על עצמו עם אביו (שהוא גם אביו במציאות ושאכן היה נוכח באותו אירוע בעבר), שנובע מפערי הבנה ותפיסה בנוגע למה שאכן התרחש (האם הכלב מת מהתייבשות או כי הושקה בטעות בוודקה?). הפערים האלה בזיכרון נובעים כנראה מעמדות נפשיות בנוגע לסיבות שבגללן התרחשו הדברים ומניסיונות להימנע מתחושות של אשמה ונטל מכביד של אחריות מוסרית.

האב והבן מנסים לשתף פעולה, כשחקן וכבמאי וכאבא ובן, ומה שמתרחש ביניהם בזמן הסרט הקצר מצליח להחזיק ולהמחיש את ה'לופים' הנצחיים שכמעט כל המשפחות שאנחנו מכירים לוקות בהן, את הטבע של הכאב האישי העמוק שעומד בבסיסם, את הרצון המגושם והמסורבל להגיע לפיוס ולהבנה ואת מהותו של הקולנוע ככלי מימטי ותיעודי שחותר להבנה ולבהירות, ושבסופו של דבר מהווה רק ייצוג של המציאות ושל הזיכרון, ולא מציאות בפני עצמה.

[*]

(מתוך "תמונת משפחתי בשנתי הי"ג. צילום: טל ניניו)

ילדה

מבקר: רפאל תמנה

"ילדה" של הבמאית דריה טורצקי הוא מעין פנטזיה ריאליסטית שכל כולה אירופית, ואין בה שמץ ישראליות, אבל אולי זה לא חשוב. אניה, אישה צעירה שמבקשת לעלות מאוקראינה לישראל (כנראה בעקבות אהבה אבל גם מתוך ייאוש שאין מבארים לנו אותו, ועלינו לפענחו לבד), מגלה להפתעתה שפן מכריע בגורלה, נוקש שוב על דלתה. הגורל הזה לא יאפשר לה לקום ולהסתלק, מבלי שהשלימה מהלך משמעותי בחייה, שהיא מנסה לנוס ממנו.

זהו הסרט השלישי מבין אלה המשתתפים בתחרות הישראלית בפסטיבל ושהזדמן לי לצפות בהם, שנוצר בידי במאית המבקשת להגיע לתיאור ממצה כלשהו ולפיוס והבנה עם דמות אב בעייתי. גם הסרט הזה עוסק בנושא הזה באופן רציני ושלם, מרשים מאוד ובמיומנות קולנועית גבוהה. הוא מקורי לחלוטין וההמצאות התסריטאיות והדרמטיות שלו הן מפתיעות וחידתיות והוא נובע ונולד מתוך תנועתה הגועשת של הרומנטיקה האירופית, וטיפוס האדם המשתייך לתרבות ולמורשת זו. אני כמעט לא מעז לפרש את הסרט, לא מכיוון שאי אפשר לעשות זאת, אלא מכיוון שהשתלשלות הדברים שהוא מציג והפערים המכוונים שהוא יוצר, מזמינים את הצופה להבין כמעט הכול לבדו ומתוך עצמו, והוא עשוי בתנופה פיוטית כל כך עזה, עד שלא הייתי רוצה 'ללכלך' אותו. הייתי מוסיף רק שעל הגיבורה מוטל לעבור דרך תחושות הזעם והאהבה המוכחשות ביחס לאביה, שלא ראתה עשרים שנים, אמן ואיש נפש שקוע במדוויו, אגוצנטרי ומרוכז בעצמו, ככל הנראה גם נטוש. זהו סרט כואב, מצחיק וחריף מאוד. בדרכו האישית הוא מצליח לגעת ולממש באופן מרגש וייחודי לגמרי סוגיות נפש ויחסים שרבים מאיתנו יכירו.

[*]

(מתוך "ילדה". צילום טניה דודניק)

מג'נון

מבקרת: מעיין הררי

מה צריך לעשות מילואימניק ששומר בעמדה מבודדת בדרום כאשר הוא פוגש בילד ערבי שנקלע למקום במקרה ולא מסכים ללכת? הסרט בבימויו של עומר נאות בוגר אוניברסיטת ת"א מנסה לענות על השאלה הזו בעלילה שנעה בין שפיות לשיגעון. עידו מוסרי משחק את המילואימניק הרגיש והמוסרי אשר מגיע לשמור בעמדה נטושה יחד עם סרגיי, חייל ותיק ושבוז בעמדה עם מוסריות מפוקפקת והשניים מנסים להעביר את השעמום השוחק תחת החום הכבד של המדבר. בין חילופי המשמרות הוא פוגש בילד ערבי שנקלע לשטח הצבאי במקרה ומנסה לדווח על כך בקשר ללא הצלחה. העלילה מתפתחת בהדרגה עד לרגע השיא - העימות עם הילד שדוחק אותו לקצה ומביא את הצבא להגיע לבסיס ולחקור את פרטי המקרה.

הסרט ממעט בדיאלוגים ועיקר המתח מתרחש במפגשים בין המילואימניק לילד שנותנים לצופה תחושה מעורפלת של ספק מציאות, ספק חלום. מה שמוסיף לאווירה המסתורית שחוזרת לתעתע בצופה שוב ושוב זה שימוש רב בצילומי כתף תזזיתיים ושוטים נעים של האנטנות בעמדת השמירה שמשתלבים עם מצבו הרגשי הלא יציב של הגיבור ומכניסים את הצופה לסחרור שלרגעים מזכיר את סרטו האהוב של היצ'קוק - "ורטיגו". הסרט מעניין, התסריט מקורי והמשחק אמין, אך העלילה ובייחוד סופה נותרים בגין תעלומה לא פתורה שמרגישה מעט מפוספסת ופוגעת בהזדהות עם הסיפור והדמויות.

[*]

(מתוך "מג'נון". צילום: דניאל בר)

קילומטר 147

מבקר: אלעד שלו

"קילומטר 147" של הבמאי בעז פרנקל הוא אחד הסרטים הקצרים הבודדים בישראל שהופצו באופן מסחרי בבתי הקולנוע כחלק מפרויקט "3 סיפורי ערבה", לצד "בדרך חזרה" שמשתתף גם הוא בפסטיבל. הסרט מתחיל לאחר שגופת גמל מוטלת באמצע כביש הערבה, בדיוק על הקילומטר ה-147, על גבול בין שני יישובים. אף אחד מנציגי הישובים לא מסכים לקחת עליה אחריות וריב בין שני חקלאים (מנשה נוי ורותם קינן) מסלים באופן קומי ואלים המזכיר במידת מה את סצנת ריב הנהגים ב"סיפורים פרועים".

זהו סרט משעשע וישראלי במיוחד בהומור (בדגש על חבורת התאילנדים היושבת בצד כמעין מקהלה יוונית). הוא מדויק מאוד מבחינת הדיאלוגים הקנטרניים בין המושבניקים ומציג באופן חד וברור כיצד האלימות הטבועה בחברה הישראלית מתפרצת על לא כלום ואת הסימנים שהיא מותירה על החברה שלנו.

לחלק הראשון של כתבת ההמלצות: לחצו כאן

[*]

(מתוך "קילומטר 147". צילום: נאיף חמוד)