הקולנוע הישראלי הוא בלתי מנוצח: ראיון עם במאי בגידה, דורון ערן

14 חודשים חלפו מאז שהקולנוע בישראל הושבת בשל מגפת הקורונה. בתקופה הזו עשרות סרטים ישראליים, כולל כאלו שכבר הספיקו לזכות בפרסי אופיר ולהשתתף בפסטיבלים בינלאומיים, חיכו על המדף עד לצאתם לאקרנים. כל המפיקים והמפיצים הישראליים פחדו לאפשר לסרטם לצאת בסוף השבוע הראשון בעידן פוסט הקורונה או אפילו לצאת עם טריילר חדש או תאריך יציאה סופי מחשש לכמות הקהל שתגיע לאחר המגפה. בימים אלו רק מפיק אחד - המפיק והבמאי הוותיק דורון ערן - בלט כחלוץ ישראלי שמעז ברוב חוצפתו לקחת את הסיכון, או כפי שהוא מנסח את המהלך, החליט להמר על הסרט שאותו גם ביים –"בגידה" בכיכובו של אקי אבני שיצא בחמישי שעבר לאקרנים בישראל.

"כמפיק קולנוע אתה מהמר בכל הבחירות שלך. אתה מהמר על התסריט, הבמאי, השחקנים, העורך, הכול, אתה מהמר לאורך כל הדרך. אני החלטתי להמר שהקהל יחזור לקולנוע ואני לא מפחד מזה", אומר ערן ומעדכן על מצבו של הסרט: "הקהל לא נוהר בהמוניו אם לומר את האמת, אבל אנחנו כן מוכרים כרטיסים בכל הארץ ובסוף השבוע גם היה לנו סולד אאוט".

ערן מעולם לא ישב ללמוד קולנוע בבית ספר יוקרתי. הוא הגיע דווקא מתחום החינוך, אבל זה לא מנע ממנו להפיק סרטים עבור דובי גל, מאיר סוויסה, ארנון צדוק ואפילו אגדת הקולנוע - מנחם גולן. "בצעירותי הייתי קצין חבורות רחוב בתקופות הקשות ביותר ולכן חשוב לי, כמה שזה יישמע דידקטי, שבסרט שאני עושה יהיה ערך מוסף, מסר חברתי. גם אם הוא סרט דרמה או קומדיה מסחרית".

[*]

(הבמאי דורון ערן. צילום: גדי אהד)

הרצון להעביר ערך מוסף הביא את ערן לעסוק גם בבימוי . "אני מפיק של שטח, לא מפיק שיושב במשרד, אז אני רואה ושואב הרבה מהעבודה של אנשים איתם עבדתי, בזכות זה התחלתי לביים", הוא מספר. "בזכות העובדה שהייתי מאוד מעורב בהפקות, צמוד מאוד לסט וגם בפוסט-פרודקשן הייתי יושב בחדר העריכה, נכנסתי לעולם הבימוי".

קראתי ראיון איתך שבו הבעת התנגדות לקביעה שבארץ יוצרים חייבים ללמוד קולנוע על מנת לזכות בפרסים.

"נכון. אני מכיר הרבה במאים בארצות הברית שמעולם לא למדו קולנוע, ועדיין יש להם קריירה ענקית. זה או שאתה יודע לספר סיפור או שאתה לא יודע. זו אמנות שהיא נרכשת, אם תוך כדי לימודים או תוך ניסיון. אני אספר לך סיפור: היו כמה שנים בהם איגוד המפיקים התחייב לקחת עוזרים של שנה אחרונה מלימודי קולנוע, סוג של סטאז' לסטודנטים. אבל נוצר מצב שרוב מי שעבד איתי על סט לא חזר ללימודי קולנוע (צוחק). אין מה לעשות, הדברים שמלמדים אותם בלימודים הם רחוקים מלהיות קשים כמו לעבוד". את דרכו כבמאי התחיל ערן ב-1987 עם השחקנים עמוס לביא וניצה שאול בסרט "פלאש", שקטף פרסים ונמכר להפצה ברחבי העולם. "מאוד הופתעתי", מספר הבמאי על סרטו שעוקב אחרי השפעתה ההרסנית של מלחמת יום הכיפורים על חייל לשעבר שנמצא בהליך גירושין. "בגלל שהיה לי ניסיון בתור מפיק הבנתי שזה הימור לקחת במאי שזהו סרטו הראשון, בטח במאי שלא למד קולנוע. אבל כמו שאמרתי, כל דבר בתעשייה הזו זה הימור ואני שמח שאני כמפיק הימרתי על עצמי כבמאי".

כיום, ערן חוגג כ-40 שנות ניסיון בקולנוע, 51 קרדיטים בתור מפיק ו-12 סרטים עלילתיים ודוקומנטריים ביחד עם סרטו חדש "בגידה". בהתבסס על הספר 'כשהשמים נפלו' של שחר טריטופ, עלילת הסרט עוקבת אחר שחר (אבני), אדם שהשיג, כך נראה, חיים מושלמים. הוא הבוס במשרד עורכי דין מצליח שמתגורר בבית יפהפה עם אישה אוהבת בשם יעל (אן קונופני). אבל החשש של שחר הוא שדווקא השלמות תוביל לשעמום אצל יעל. בשל כך, הוא מאמץ לעצמו אישיות מזויפת על מנת להתחזות למאהב מסתורי ולהעניק לאשתו רומן וירטואלי. אך המשחק ששחר משחק הופך למסוכן כאשר המאהב המסתורי מגלה מעט יותר מדי סודות על יעל.

מה דחף אותך לעשות את הסרט הזה?

"המסר שמצאתי ב'כשהשמיים נפלו' הוא על הקלות הבלתי נסבלת של השימוש ברשתות החברתיות. קלות שיכולה להגיע להרס של חיים שלמים. כפי שיש לנו פייק ניוז, אני יכול לזייף אותך בפייסבוק או לשלוח לאשתך הודעת וווטסאפ כאילו ממך. האיום הזה על החיים שלנו הוא אמיתי וזה מה שדחף אותי לעשות את הסרט הזה. אני הכרתי את מי שמייצג את הסופר שחר טריטופ. הוא חיבר אותי לספר ואני חיברתי לספר תסריטאי" (אבי עמר, "ניקה").

אלמנט שאני מאוד אהבתי בסרט היה שיצרת בסרט אווירה מאוד ספרותית ורומנטית. זה הגיע מתוך אהבה לספר המקורי?

"זה הגיע מתוך אהבה למדיום הקולנועי. אני חשבתי שאם אני מספר את הסיפור שלי בתוך האווירה הזו, ה-feel המאוד רומנטי הזה, ומול זה מספר את ה-Thriller שבסרט, זה מנגד את הסרט. מצד אחד יש את האווירה בדירה שלהם, אווירה מאוד חמה ומאוד אינטימית, אבל מצד שני יש את האווירה במשרד שהיא מאוד קרה. זה מאוד מאפיין את האיש הזה שהוא מאוד רודן ושתלטן בעבודה אבל בבית שלו הוא אדם אחר, לפחות כך הוא נראה בהתחלה. הכול נעשה עם הרבה מלאכת מחשבת".

דבר שמאוד מסקרן אותי בקריירה שלך זו העובדה שאתה מאוד נאמן כלפי אנשי צוות שעובדים אתך במשך שנים. איך אתה שומר על שיתוף פעולה ארוך כל כך?

"טוב, יש הרבה התנגשויות עם אנשים כמובן. אבל התעשייה פה בארץ היא מאוד קטנה, קשה שלא להרגיש אווירה משפחתית עם אנשים שאני עובד. אני חוזר תמיד לאנשים שמהם למדתי ואני מרגיש שאני סומך עליהם, דבר שחשוב בעשייה לחוצה כמו עשייה קולנועית. לדוגמה, שחקן שלצערי נפטר מסרטן, עמוס לביא, הרגשתי שאני מאוד סומך עליו ומאז לקחתי אותו איתי לעוד סרט. יש לי הרבה מאוד שחקנים ואנשי צוות שעברו איתי דרך ולעיתים אני מוכן ורוצה להכיר אנשי צוות חדשים".

[*]

(תמונה מתוך הסרט "בגידה". באדיבות טרנספקס).

יש לך מסר לקולנוענים צעירים?

"לחלוטין. מי שרוצה לעשות סרט, שלא יחכה, שיעשה את הסרט. דווקא תוך כדי תנועה, תוך כדי הפקה, אתה מגייס את הכסף הדרוש לסרט ומפיק אותו. בין אם זה מהמעגל הראשון שלך, המשפחה והחברים, או בין אם זה משקיעים שרק שמעו עליך. לא ראיתי הרבה מקרים של הפקות שנתקעו באמצע, לפחות לא בארץ, מכיוון שמי שיש לו את היצר הזה לביים סרט הולך ומביים סרט. אני יכול להבטיח שהחלום שלו יתגשם".

בתקופה של אחרי הקורונה, בה הקולנוע נמצא במשבר והסטרימינג בעלייה, האם אתה חושב שימיו של הקולנוע הישראלי ספורים?

"בוודאי שלא, ימיו של הקולנוע הישראלי עוד ארוכים. הייתה תקופה בשנות ה-80 כשהמציאו את הווידאו, כולם הספידו את הקולנוע כי עכשיו היה להם וידאו בבית. הייתה באמת ירידה מסוימת בקולנוע אבל הצופים במהירות חזרו לקולנוע, בעוד שתעשיית הווידאו נכחדה בסופו של דבר. גם כאן, הסטרימינג לא הרג את הקולנוע. אין תחליף לחוויית הקולנוע, להיות ממוקד במסך של 15 מטר, ולתת לגיבור להוביל אותנו, זו חוויה שאי אפשר להחליף אותה. גם כאן אני בטוח שהצופים יחזרו לקולנוע ואני יודע שלא משנה מה יקרה, הקולנוע הישראלי הוא בלתי מנוצח".