Seret מהעבר: עשור להערת שוליים

עד כמה שאנחנו גאים בו – קשה לומר שהקולנוע הישראלי עטור פרסים. באריה הזהב בפסטיבל ונציה ובדוב הזהב בפסטיבל ברלין זכינו רק פעם אחת, את דקל הזהב בפסטיבל קאן מעולם לא קיבלנו, ומעל לכל: אין לנו ולו אוסקר אחד (עובדה מעניינת: ישראל היא המדינה חסרת הזכיות באוסקר הזר שיש לה את הכי הרבה מועמדויות בקטגוריה הזו - עשר). אך בתוך שממת הפרסים של ארצנו, נדמה שיש קומץ סרטים שדווקא נתנו פייט שלא היה מבייש אפילו את תעשיות הקולנוע האירופאיות הוותיקות.

הבולט שבהם הוא הסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר ("בופור", "ההסדר") שבכורתו הייתה בפסטיבל הסרטים בקאן ויצא לאקרנים בישראל היום לפני עשור בדיוק. החל מבכורתו בריביירה הצרפתית, היה ברור לכולם כי "הערת שוליים" הוא לא סרט שניתן להישאר אדישים כלפיו. בקאן הסרט קטף את פרס התסריט, ומשם דרכו אל המועמדות לאוסקר הזר הייתה סלולה. אמנם לא זכינו בפרס הנכסף גם באותה שנה, אך אין ספק שהיינו קרובים להפליא. הסרט "הסתפק" ב-9 פרסי אופיר כולל לסרט, במאי, שחקן, תסריט ושחקן משנה ובהצלחה קופתית אדירה בישראל שמיקמה אותו בראש טבלת שוברי הקופות הישראליים לשנת 2011. מה בעצם סוד הקסם של הסרט הזה?

הסרט מציג את סיפורם של אליעזר שקולניק (שלמה בראבא הנהדר), פילולוג שעוסק בחקר התלמוד הירושלמי, ובנו, חוקר הגמרא אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי). יום אחד בדרכו חזרה לביתו שברחביה מקבל אליעזר שיחת טלפון שמבשרת לו על כך שזכה בפרס ישראל. אליעזר, שסובל זה שנים רבות מתחושת קיפוח מצד ממסד האקדמיה, חש כי סוף כל סוף מחקרו המדוקדק שנעשה בשיטת old school מקבל את ההערכה הראויה לו. אך אליעזר אינו יודע שהפרס שהגיע לידיו נועד בכלל להגיע לבנו, וכי טעות בירוקרטית של משרד החינוך היא שהובילה להודעה על זכייתו.

[*]

כאן יד האמן של סידר כבמאי ותסריטאי מתחילה לעבוד: חוטים דקיקים של אירוניה דרמטית נטווים בעדינות עד כדי יצירת סצנות מדהימות של חוסר נוחות מהולה ברחמים כלפי הדמויות ובקומדיה מבריקה. הצופים מודעים היטב לעובדה שאוריאל הוא הזוכה האמיתי, וגם אוריאל מתוודע לאמת הזו מהר מאוד לאחר שוועדת הפרס יוצרת איתו קשר בחשאי, אך אליעזר ממשיך להתענג על "זכייתו" והצופים נהנים מהקונפליקט שהולך ומתעמק: האם על הבן לספר לאביו את האמת, או שמא עליו לתת לו להמשיך ליהנות מזכייה שקרית? בשלב מסוים, בעזרת כישוריו הפילולוגיים אליעזר עולה על כך שהפרס הנחשק יועד לבנו, כך שגם הוא ניצב אל מול התלבטות: האם לקחת את הזכייה או לשמור על יושרו? גולת הכותרת של הסרט ונקודת החוזק הגדולה ביותר שלו הן הופעות המשחק של שלמה בראבא וליאור אשכנזי בתור האב והבן למשפחת שקולניק. הסרט כולו בנוי סביב הדינמיקה המורכבת בין השניים: האהבה הכנה מחד והאיבה מלאת הקנאה מאידך. הודות לליהוק הכה מדויק, הדינמיקה הזו מועברת בצורה מושלמת. תמיד מעניין להתל במחשבה מה היה קורה אם הסרטים האהובים עלינו היו בכיכובם של שחקנים אחרים, והחשיבה הזו על "הערת השוליים" הובילה אותי להבנה כי עם כל ליהוק אחר, הסרט הזה פשוט לא היה עובד באותה רמה של דיוק ושלמות.

כמובן שגם הבימוי והתסריט של סידר והמצוינים, וגם המוזיקה הבומבסטית של עמית פוזננסקי מייחדת את הסרט, אבל אם תשאלו אותי לסוד ההצלחה הבינלאומית של הסרט הזה אני חושב שהתשובה מורכבת יותר מכל פרט אמנותי יחיד: הסרט מצליח להיות גם ספציפי וגם אוניברסלי. מצד אחד הסרט מספק לצופים הצצה מרתקת אל תוך העולם של חקר התלמוד והאקדמיה הישראלית, וניכר בכל סצנה כי סידר עשה מחקר אדיר בנושאים הללו לפני שניגש לכתוב את התסריט. הדייקנות הזו בפרטים חושפת בפנינו עולם חדש ואקזוטי באופן אותנטי. מאידך, הסרט נוגע בתמה העתיקה ביותר בציביליזציה האנושית – יחסי הורים וילדים. השילוב הזה בין ההתרחשויות הספציפיות בסרט והתמות המוכרות שמופיעות בו יוצרות סרט שפונה לקהל ישראלי ובינלאומי כאחד ומצליח לעניין ולגעת בצופים מכל הגוונים.

האם סרטים ישראליים אחרים למדו מ"הערת שוליים" מאז צאתו? לעניות דעתי, לא מספיק. סידר השכיל להציג נופך מסוים מתוך החיים המורכבים בישראל ולהציג דרכו את סיפורו, אך רוב יוצרי הקולנוע בישראל לא מנצלים את הצדדים הייחודים של החיים בישראל לאמירה שהיא בו זמנית אישית וגלובלית. הטעות הבירוקרטית שמתרחשת ב"הערת שוליים", היא ישראלית מיסודה כחלק מתרבות ה"חפיף" המקומית. סרט שאני יכול להזכיר לטובה בהקשר זה הוא "סופת חול", שעוסק בחברה הבדואית בישראל ומשחזר בצורה מפליאה את מה שסידר הצליח לעשות: סיפור אוניברסלי דרך דמויות ותרחיש שייחודיים רק לישראל. אני מאמין שביום שבו יוצרי קולנוע ישראליים יפסיקו להתבייש בדבר המוזר והמפחיד שנקרא ישראליות – אנחנו נגיע לפסגות שישתוו ל"הערת שוליים" ואולי אף יתעלו עליו, ואולי אף נזכה בפרס האוסקר המיוחל.