פסטיבל י-ם סקירות: פרה אדומה, גאולה, אל תיגע בי

גאולה

"גאולה" בבימוי יוסף מדמוני ובועז יהונתן יעקב, שהוא גם בעלה של ציביה ברקאי־יעקב, שסרטה "פרה אדומה" זכה (יחד עם "הצלילה") בתחרות הישראלית בפסטיבל, הוא אחד הסרטים הישראלים הטובים שזכיתי לצפות בהם אי פעם, אף כי אני יודע שרבים לא יסכימו איתי. אביגיל קובארי, שמככבת ב"פרה אדומה" וזכתה בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל, משחקת גם בסרט זה.

הסרט מתאר את חייו המקודשים והשבורים של מנחם (משה פולקנפליק), עובד סופרמרקט בן 43 שחזר בתשובה והפך חרדי, ומגדל ילדה בת 6 שחולה בסרטן, אותה המחלה שאמה (ורעייתו המנוחה) מתה ממנה. בעבר היה מנחם כוכב רוק עולה, סולן של להקה עולה ופופולרית למדי. הסרט מתאר את יוזמתו של מנחם לפנות שוב לחבריו הוותיקים, שפנו איש איש לתחומים אחרים, ונשארו כולם חלק מהעולם החילוני העמוק, ולגבש אותם ללהקת חתונות מסעירה ומרקידה עבור חתונות בעולם החרדי, כדי לגייס את הממון הדרוש לעוד טיפולים שעשויים להציל את חיי בתו.

לכאורה זהו נושא נישתי ומסוים מאוד, אבל למעשה היצירה הזאת, בין היתר בגלל שהיא כל כך שלמה ומדויקת, מבחינה אמנותית ומבחינה רגשית, ומבחינת המניעים העמוקים וההכרחיים שיש תחושה שהיא צמחה מתוכם, מצליחה להפוך את הדילמות שמתמודד איתן מנחם לדילמות מזוקקות שכמעט כל אדם חי אותן, באופן מודע פחות או יותר. מנחם חי במיאוס מהעולם החילוני, מעייפות החומר, שקשורה אולי למיאוס ספיציפי מאוד מעצמו ומדרכיו, והוא מנסה ללכת בדרך של טהרה, שגם הופכת לטהרנות נוקשה ואפילו מאיימת.

לסרט אין אמירה חד משמעית, והוא מגשר וממזג ומערבב באמת בין העולם החילוני לבין העולם החרדי, בין הזילות לבין הקודש מצד אחד, ובין החופש החילוני הלא זול, שגם הוא מוסיף למשוך את מנחם, לבין הטהרנות הנוקשה. הוא מתאר את נטייתם של אנשים לדאוג לעצמם מתוך ריכוז עצמי, במקביל לרצון גדול להשתחרר אל תוך מצב קיום של אחווה ואחדות עם הסביבה, וחופש מהעצמי הקטן ומועקותיו האישיות. כל דמות בסרט הזה תצטרך בדרכה להבין איך להתפשר על חלומותיה ועם העולם, ואיך להבקיע דרך מתוך יאושה האישי והאופייני, אל מקום של לב ושל נדיבות, לעצמה ולאחרים. והסרט הזה מכיל לב גדול והוא מרגש מאוד. פרה אדומה

"פרה אדומה", שכאמור מככבת בו אביגיל צובארי (לצד גל תורן ומורן רוזנבלט) ושזכה בפסטיבל לצד הסרט "הצלילה", הוא סרט מרשים וחשוב. הוא לא סרט מושלם, אבל יש בו מסרים חשובים ועוצמות גדולות. אפשר לראות בסרט הצהרה של העולם החופשי (וגם הלהטב"י, אבל לאו דווקא) נגד החוקים הנוקשים והמלאכותיים שבהם חי לעתים קרובות העולם הדתי-לאומי ושאל תוכם הוא מנסה לדחוס את האופי הספונטני והטבעי של האדם ושל החיים – ומתוך מקום זה, מפתח גם אובססיה פסיכולוגית לטהרה, המתגלגלת לתקוות לאומיות מפוקפקות, ולצורך בישועה שמימית, משיחית.

בני היא בת יחידה ויתומה מאם, המשוועת לחיים, לרוך וליחס ישיר של אמת, וחיה עם אב תמהוני למחצה, שניכר בו כי היה יכול להיות איש שכולו חום ואהבה, לולא היה מתובנת באופן מייסר כל כך לעסוק בעניין ה"יהודי" ובפרויקט המשיחיות, שהופך לתכנית להקים בית מקדש במקום מסגד אל-אקצא, ובתור התחלה לזבוח פרה אדומה כבימי בית המקדש. הוא רוכש עגלה צעירה והוא ובני, שמבקשת להגן על אשליותיו ועל הקשר עמו, מטפלים בה.

היסוד הרך והצלול באישיותו של האב ובמהות של עיסוקו הדתי נמצא במתח עם הטוטאליות של אמונתו בצורך בגאולה ישראלית ובאלימות שהדבר אמור להצדיק. בני, לעומתו, במקביל למאמצים לרצות את עולמו ולהגן עליו, נותנת יותר ויותר דרור לעוצמות חיים שהיא מגלה בתוכה, כאילו היו יסודות של אלוהות ישירה, מסוג שאינו מכיר תיווכים למדניים והלכתיים: אלוהות של חיים, אהבה, חום, תשוקה ויצר. המהות האנושית הטבעית של בני, שכוללת גם אפשרות לבלבול גבולות ולשיגעון, הנובעת גם מבדידות ועצב והיעדר אינטימיות משפחתית פשוטה של אמת, היא כמו התפרצות וולקנית של חיים אל תוך העולם שמקיף אותה, והיא יוצרת התלקחויות מעניינות ולעתים קרובות גם מרגשות ומפעימות.

אל תיגע בי

"אל תיגע בי", הפקה בינלאומית של אדינה פינטילי הרומניה שזכתה בפסטיבל היוקרתי מאוד של ברלין, הוא סרט על קו התפר בין התיעודי לבין הבדיוני, ולדעתי הוא אולי אחד הסרטים החשובים בפסטיבל, סרט נושא בשורה, אם כי חצי מהקהל קם ועזב. הסרט מורכב ממסע של הפרסונה הממשית של השחקנית לורה בנסון (או אולי של הדמות הבדיונית לורה בנסון?) להיכרות אינטימית עם גופה, עם כעסיה, עם מאווייה ועם מיניותה, ועם אינטימיות, אל עבר פשטות וחופש, הנחוצים אולי לרובנו.

הרכיב השני הוא קטעי ראיונות או סצנות של כמה אנשים ומקומות שונים, המאירים את סוגיית הפחד החברתי והשיפוטי שבני אדם חיים בו, בעיקר מסביב לגוף, אסתטיקה של גוף, צרכים מיניים ויחסי מין, ומונע מהם להיות מי שהם בפשטות גדולה יותר, ולבטא את עצמם ואת צרכיהם בטבעיות, ללא חשש מנידוי או מפגיעה בזולת.

זהו לא סרט פורנוגרפי והמסר שלו הוא לא מסר היפי פשטני של חופש מוחלט, או פרספקטיביזם פוסט-מודרני פשטני. בכלל לא, ואפילו להיפך. הוא מראה לנו אנשים אמיצים, חלקם בעלי מומים אסתטיים בולטים מאוד, ודווקא הם מציגים לנו סוג של חופש, הנמצא מעבר למה שאחד מהם מגדיר כ"המצאה" של הטוב והרע, שהוא מציע להחליף בתפיסת המציאות כדבר המורכב מגוונים וממיזוגי גוונים. החופש הזה מתבטא בידידות חמה ואנושית, לעתים גם מלאת הומור (ולעתים כואבת בנאמנות) של אדם עם גופו, למרות פגמיו, וביכולתו לראות ולהתמקד במה שכן יפה בו, כדי לא לחיות במעגל הפחד מדחייה.

הוא מתבטא גם בעירום, מטאפורי ופיזי, כמציאות פשוטה ועניינית, שאין בעצם סיבה אמיתית לפחד ממנה – לא מעירום מיני ולא מעירום פגום ובלתי אסתטי, או "מכוער". בנסון הולכת לסדנאות ולמועדונים שונים, כדי לראות איך אפשר לבחון את גבולות הפחד והכאב, לפרוק החוצה בסביבה בטוחה ותנאים מוגנים תסכולים ויצרים, ולראות מה נשאר אז. מה שנשאר הוא היעדר מסיכות, פשטות, וריקוד של חופש. זהו סרט מאתגר מאוד, אבל כדאי וחשוב לצפות בו בסבלנות ובאמון. קולנוע "לב" רכש את הזכויות לסרט אבל גם אם לא יציג בקולנועים בארץ בשל הקונטרוברסליות האפשרית שלו, כדאי מאוד להשיגו ולצפות בו.