הכלי הפוליטי שלי הוא המצלמה: ראיון עם קרולין שמפטייה

עורו של האדם – זוהרו, שקיפותו ומסתוריותו – הוא נושא מרכזי בעבודתה של צלמת הקולנוע הצרפתייה הנודעת קרולין שמפטייה. היא צילמה למעלה ממאה סרטים וזכתה בפרסים רבים, בהם פרס סזאר לצילום הטוב ביותר עבור "על אלוהים ואנשים" ופרס צפרדע הכסף בפסטיבל קמראימג' עבור "מנועים קדושים" . לכבוד הגעתה לפסטיבל ירושלים בתחילת החודש ישב איתה כתב האתר יוחאי גורלי לשיחה.

איך היית מתארת את הגישה הראשונית שלך כשאת מתחילה לפתח את השפה הקולנועית של סרט?

"זה תמיד מתחיל בדמיון שלי כשאני קוראת את התסריט, אני חושבת על מה אני מרגישה, ומה אני מרגישה במונחים של צבע ואור, דברים כאלו. ואז אני הולכת לאלמנטים- אלו יכולים להיות סרטים, ציורים, תצלומים. אני צריכה שיהיה לי 'משהו' כמו שפה לחלוק עם הבמאי, איזושהי תחושה שאנחנו רואים את אותו הכיוון. אני צריכה להבין מה הוא רואה. אני אוהבת להכין 'מוד-בוק', קולאז' של ההכנה, בתמונות. בנוסף, הסיורים הראשוניים ומציאת הלוקיישן הם דבר מאוד חשוב בשבילי".

עד כמה את מרגישה שאיכות התסריט קובעת את האיכות של העבודה שלך?

"לא כל כך. למען האמת, אני יודעת שהרבה אנשים היום מאמינים שזה רק תסריט אבל אם זו הגישה, גודאר לא היה יכול לעשות את המהפכה שלו בסרטים כי הסרטים שלו הם לא סיפורים טובים. זוהי הצורה שמבדלת אותם, ויותר מהצורה זו דרך לראות את העולם. זה מבט."

[*]

תחום הצילום נחשב לגברי מאוד בעולם הקולנוע ומעטות הנשים שעסקו בו לאורך השנים, אולם נדמה כי בשנים האחרונות המגמה משתנה לאט לאט. רק השנה לראשונה אחרי 90 שנה הייתה מועמדת אישה לפרס הצילום באוסקר – רייצ'ל מוריסון על הסרט "פרחים בבוץ". שמפטייה מתוודה בראיון כי הבחירה שלה בתחום זה הייתה פוליטית ביסודה.

התחלת בתחום הצילום בתקופה בה כמעט ולא היו בו נשים. מה גרם לך לבחור בו?

"לפני שנכנסתי לקולנוע הייתי מעורבת בעיקר באקטיביזם פוליטי, בתנועה לשחרור האישה. בפעמים הראשונות כשהתחלתי לחשוב על לעשות משהו בסרטים, הייתי צריכה להבין מה גם ישמש כלי פוליטי הכי טוב למטרה הזו, ובשבילי הכלי היה המצלמה. אני חושבת שכסף הוא כלי, בימוי שחקנים הוא כלי, כתיבה היא כלי. כשאני התחלתי לא היו בכלל נשים במחלקה הטכנית. בגלל הקונטקסט הזה חשבתי אז שזה היה הכלי".

במערכת היחסים המקצועית עם במאים, האם ככל שהשגת סטטוס בתעשייה העולמית יש יותר משקל להחלטות שלך מולם?

"כמובן שההשפעה שלי גדלה, אבל זה לא משהו שאני רוצה. זה כי ככה הם רואים אותי עכשיו. למילים שלי יש יותר משקל עכשיו, אבל בשבילי זה אותו דבר. אני אומרת מה שאני מרגישה".

את אוהבת גם לביים?

"אני ביימתי דברים כל הדרך, הרבה סרטים קצרים, יצרתי סרט על ברת מוריזו, הציירת הצרפתייה האימפרסיוניסטית, עשיתי סרט על הסינמטוגרף הנפלא ברונו ניוטן. אני עובדת בימים אלו על עיבוד לרומן בשם 'הגיל המביך'. כמה שאלות על סרטים ספציפיים: קודם כל, "מנועים קדושים" של ליאו קראקס. לסרט יש את ההיבט המאוד מטא-סינמטי שלו. איך ניגשת להיבט הזה מנקודת מבט של מצלמה?

"באופן כללי, זה היה תהליך הכנה ארוך מאוד ולא קל בין ליאו ואני, כי עשינו כבר סרט יחדיו אבל 'מנועים קדושים' היה קשה מאוד לעשייה. כשהתחלנו ליצור את הסרט היה אפשר לראות שאין שום דבר מאגי בלעשות סרטים. אתה צריך לעבוד הרבה. הייתה הכנה מורכבת על כל סיקוונס, כי כל סיקוונס יש בעיות של טכניקה שצריך לפתור. העניין הכי חשוב ובעייתי היה הסצנות בלימוזינה, כי הוא רצה שהלימוזינה לא תהיה עם אפקטים מיוחדים. אז זו הייתה לימוזינה אמיתית באולפן, ואין לנו מסך ירוק. זו הקרנה אמיתית, והיה קשה ליצור את זה בלי אפקטים. היינו צריכים לעשות את כל האפקטים שלנו על הסט, כמו מלייס, בלי הרבה כסף או זמן".

כשניגשת לעבוד על סרט ביוגרפי על חנה ארנדט, האם הגישה הוויזואלית שלך הייתה שונה כשמדובר באנשים אמיתיים שחיו ולא בדמויות?

"לא היה לי הרבה זמן להתכונן לסרט הזה. לא הייתי מעורבת כל כך בהכנות ואני לא אוהבת לעבוד ככה. מה שאני אוהבת הוא כמו העבודה על 'השומרים' של זבייה בובואה, להיות מאוד מעורבת מההתחלה. מה שכן, אני יכולה להגיד על מרגרט וון טרוטה [הבמאית של 'חנה ארנדט'] זה שיש לה הרבה ביטחון עם הצלם שלה בדרך שאנחנו חושבות או יוצרות את השוט. אני חושבת שזה סרט שקרוב אליי בגלל זה, שבכל שוט היה לי באמת הרבה מקום לחשוב על איך הוא ייראה".

האם יש צלמים צעירים שאת עוקבת אחריהם?

"בהחלט. ראיתי את 'גוד טיים' של האחים סאפדי ומאז אני שמה עין על הצלם שלהם, שון פרייס וויליאמס שמו. בצרפת יש לנו הרבה צלמים וצלמות מוכשרים, כמו טום הרארי. אני מאוד מתעניינת בדרך בה קולנוענים וצלמים עזתיים עובדים לאחרונה".