התיידדתי עם חיית הפרא בתוכי: ראיון עם כוכבת אל תיגע בי

"אל תיגע בי", הזוכה הגדול בפרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין היוקרתי, השתתף בפסטיבל ירושלים שננעל בתחילת החודש, וזכה לתגובות נלהבות לצד תגובות זועמות. ההפקה הבינלאומית של אדינה פינטילי הרומנייה הולידה לדעתי את אחד מהסרטים החשובים בפסטיבל, וכדאי מאוד להשיגו ולצפות בו מאחר שלא יוקרן מסחרית בישראל. הסרט מורכב ממסע של הפרסונה הממשית של השחקנית הבריטית לורה בנסון, או אולי של הדמות הבדיונית לורה בנסון, להיכרות אינטימית עם גופה, עם כעסיה, עם מאווייה ועם מיניותה. הוא מכיל גם קטעי ראיונות או סצנות המערבים אנשים ומקומות שונים, העוסקים במיניות פתוחה ובעיסוק מודע בגופניות ובמומי גוף. זהו לא סרט פורנוגרפי, והמסר שלו הוא לא מסר פשטני של חופש מוחלט. אחרי אחת מהקרנות הסרט ראיינתי את בנסון, שהייתה מאורחות הפסטיבל.

חופש, כמו שנאמר בסרט, הוא "חתיכת משימה". אנחנו חיים עם הרבה מאוד שיפוט ופחד, דרישות ובושה מסביב למה שקשור לצרכים שונים ולמין, ואנחנו לא מדברים על הדברים האלה. הסרט מציג אנשים בעלי פגם שנראה שעברו שחרור, שמאפשר להם לחיות בשלום, בשפיות ובהומור גדול עם כעסיהם וצרכיהם, עם דברים הנחשבים בקלות ל"רעים".

"כנות קשורה להתגברות על דברים לא נוחים. כשאנחנו לא אוהבים משהו בחיים, אנחנו פשוט הולכים. מישהו שאנחנו לא אוהבים - לא מדברים איתו. בסרט אנחנו נדרשים להסתכל מקרוב בדברים לא נוחים. ואם מתבוננים באי הנוחות ומקבלים אותה, רואים אותה ולא בורחים, מקבלים מזה משהו. להיות כן, זה דבר שדורש ראייה. צריך לשהות עם דברים ולסקור אותם לעומק, כדי להיות אמיתי. בסופו של יום זו הקלה גדולה. אתה תראה דברים לא נוחים לגבי עצמך, אבל תעשה צעד גדול לעבר החופש. זו התגברות. אבל זה באמת תהליך מפחיד. כריסטיאן [אחד מהמרואיינים בסרט], שהוא גמד ויש לו מראה מעוות אולי או חריג, אומר שאנשים ברחוב לא מסתכלים עליו. עושים הכל כדי להימנע מלהביט בו בעיניים".

כי הם מפחדים.

בנסון: "כי הם מפחדים וכי הם רואים משהו לא נוח".

[*]

("להיות כן זה דבר שדורש ראייה". לורה בנסון)

"אל תיגע בי" מציג כמה אנשים עם "דפקטים" אסתטיים, אם להתבטא כך. יש להם לכאורה הרבה מאוד סיבות להתבייש, במיוחד ביחס למה שקשור לצרכים אינטימיים – מקום שיש בו לבני אדם הרבה דרישות וסטנדרטים. הבחירה לראיין אנשים מהסוג הזה, שהם דווקא לחלוטין חופשיים עם עצמם, עם הגוף שלהם, חמים ואוהבים, היא חוויה חזקה מאוד בסרט. זוהי הזמנה עמוקה להיות פתוחים עם מי שאנחנו.

בכמה סצנות בסרט עושה בנסון עבודה עם מטפל, שבוחן איתה את הגבולות המיניים שלה ומאפשר לכעס לצאת החוצה באופן בטוח. זו נראית כמו עבודה עם הדברים והדפוסים שיושבים בתוך בני אדם ולא מאפשרים לנו, כמו שהבמאית פינטילי עצמה אומרת לקראת סוף הסרט, לחוות אינטימיות פשוטה עם מי שאנחנו פשוט אוהבים. הזמנה לצאת מתוך איזו דרמה מייסרת שאנחנו חיים איתה מסביב לגוף, זקנה, פגמים, פגיעה. בנסון: "איך אדם פגום מגיע לקבלה עצמית עמוקה? כריסטיאן היה אמור, לדעת הרופאים, למות בילדותו בגלל הבעיה שנולד איתה. הוא גדל לתוך מצב שהוא יודע שאין לו מה לאבד; והוא הוא גם היה צריך לגעת בתמצית של החיים מהר. אז הוא חסך הרבה זמן, והתפתח מהר כבן אדם. בסרט אני עוברת טיפול ב'קינקיות מודעת', התגרות מינית מודעת ומכוונת תכלית. הסרט הזה מערער יסודות. אני מרגישה שהוא מדבר על אנשים שמרגישים שהם לא מתאימים לסטנדרט, אבל הם לא צריכים להרגיש בודדים בגלל זה. כשאתה יודע שכל כך הרבה אנשים מרגישים בודדים, האפשרות להכלה היא עובדה. הדמות שלי מסוגלת להוציא דברים החוצה, כי היא יודעת שיש שם מישהו בטוח ומוגן לידה, שיחזיק אותה".

"אנחנו חיים עם פחד שיצאו מאיתנו דברים שאם נתחיל באמת לבטא, אנחנו לא יודעים מה עוד יצא, ואיך זה ייגמר. כשאתה מתקרב לחיה פראית, אתה צריך לא לאלף אותה, אין זמן לזה, אלא לדעת איך להתקרב אליה. הטרנספורמציה האישית שלי בסרט, זה היה כמו להתיידד עם חיות פרא בתוכי. אתה מתקרב אליהן על קצות האצבעות ונותן להן לרחרח אותך, כך שבהדרגה הן מפסיקות לפחד ממך. מה נמצא מאחורי סוגים מסוימים כאלה של פנטזיות מיניות שלנו? הרבה אנשים שהיו בחייהם קורבנות, בדרך זו או אחרת, נכנסים לפעמים למקום של סאדו-מזוכיזם מיני, כדי לשחרר את הכעס שלהם באמת."

[*]

עד שראיתי את הסרט החזקתי בדעה שסאדו-מזוכיזם זה דבר מנוון, משהו שאין לו מקום רציני בעולם. דעתי השתנתה.

בנסון: "כשזה בטוח ומוגן, זה הופך לדבר מעצים. כי במקום שיענו אותם סתם, הם עצמם בוחרים בכאב, וכמה כאב לחוות. חוויתי דברים כאלה במהלך הצילומים וראיתי איך הכעס שלי יכול להפוך לעונג. הסרט בשבילי היה משהו שהראה לי שדברים בעולם תמיד משתנים. שום דבר לא תקוע. דברים צריכים תשומת לב נכונה, וכשהם מקבלים אותה הם הופכים למשהו אחר. זה מאוד מעייף להיות מישהו שאתה לא. לא לבטא את מי שאתה, כי זה 'לא בסדר'. לפחד לפגוע ולקבל עונש. זה מה שאני אוהבת במשחק, אתה מקבל הזדמנות להוציא דברים נוראיים, וכשאתה הולך הביתה, אתה לא מקבל עונש."

המשורר ר.מ. רילקה אמר שאולי כל הדרקונים בתוכנו יוכלו להפוך לנסיכות, אם נעניק להם תשומת לב.

בנסון: "כן, מאחורי כעס יש הרבה פעמים פחד. יש לי חבר שאמא שלו מתה כשהיה צעיר מאוד, והוא נעשה אדם מאוד אלים פתאום. ומה שבעצם הוא הרגיש זו נטישה. אם לא שומעים ורואים אותך באמת כשאתה כועס ומפחד, אתה יכול להשתגע".

בישראל – כמו בעוד מקומות מסוימים בעולם – יש לנו כל כך הרבה דרישות, ואנחנו כל כך קשוחים לפעמים. אם היינו יכולים לדבר בפתיחות על הדברים האלה, לשמוע ולהישמע.

בנסון: "אני חושבת שבאתי להפקה עם כל כך הרבה פחד. לא הייתי יכולה להביט בעצמי במראה אם לא הייתי עושה אותה ומתמודדת עם מה שהתמודדתי איתו. אחד מהפחדים הגדולים שלי הוא לא לנסות משהו שחיוני לנסותו. עבודתו של השחקן היא ללכת אל מעבר למקום שאתה כבר מכיר ויודע. לגלות מי אתה באמת."

ובשביל כל אדם זה להיות ללא מסיכות, עירום במובן העמוק, כמו שהסרט מבקש להראות, ולהרשות לעצמו לא להיות אשם.

בנסון: "כשאתה רק עומד עירום, ורואים אותך כמו שאתה, אתה לא יכול להיות עסוק בשום דבר אחר שמסיח את הדעת ממי שאתה באמת."

כשלא מסתתרים באמת מתאפשרת הדדיות. מי את לדעתך לפני הסרט, ומי את אחרי הסרט?

בנסון: "לא מי אני, אלא מה אני. לפני שבע שנים לא היה בגוף הזה שלי תא אחד מאלה שנמצאים בו עכשיו. מה זה אני? אני אומרת יותר ויותר שאני לא יודעת. יש יותר ויותר, עוד ועוד לדעת. אני מרגישה שאני כמו מעלית, והכול תלוי באיזו קומה אני בוחרת לעצור בתוך עצמי. באיזו רמה אתה רוצה לקרוא את החיים? זה תלוי בשאלה מי אתה רוצה להיות ומה אתה יכול להיות. אז בשבילי זה הרבה דברים, ואני לא חושבת שאני יכולה באמת להגדיר את עצמי. בסרט הזה ניסיתי לשחרר כמה שאפשר הגדרה קיימת של עצמי, ואני חושבת שזה מה שאדינה [הבמאית] רצתה. להיות ככל האפשר בהווה, מה שקורה באמת; לאפשר לו לקרות".