Seret מהעבר: 20 שנה לאמריקן ביוטי

איש משפחה בעשור הרביעי לחייו, שחי בעיירה בורגנית באמריקה, וחי חיים "מושלמים", חושף אט-אט את חוסר המשמעות המשתקת של חייו ומחליט להתחיל לשבור את כל הכללים. נשמע לכם כמו פרמיס קלישאתי? ובכן, הז'אנר הזה ("מותק, החיים שלי התכווצו", אני מכנה אותו) נולד בדיוק לפני 20 שנה, עם צאתו לאקרנים של הסרט "אמריקן ביוטי" שהפך לשובר קופות מפתיע עם הכנסות של 356 מיליון דולר (מול תקציב של 15 מיליון בלבד) וזכה בחמישה פרסי אוסקר, כולל פרס הסרט הטוב ביותר.

הסרט מגולל את סיפורו של לסטר ברנהאם, עובד בחברת מגזינים בגיל העמידה שמדחיק בציניות את כישלונו כאב משפחה ואיש מקצוע. הכל משתנה כשהוא פוגש בידידה של בתו, נערה חושנית ויפהפייה, ומחליט שבמאמץ להרשים אותה הוא ישנה את חייו לגמרי. לסטר פורש מעבודתו, מתחיל לעשות כושר, ובאופן כללי מתעלם לגמרי מהציפיות החברתיות שנכפו עליו לאורך השנים. בשלב מסוים, נוסף גם נופך של דרמת מתח הומו-ארוטית.

"אמריקן ביוטי" הוא לטעמי אחד מהסרטים האמריקאים המבריקים של שנות התשעים. הסרט מבסס את עצמו כבר במהלך הציפייה כאחד מהסאטירות הקולנועיות הארסיות והמהנות ביותר שנוצרו, ויחד עם זאת, הוא מצליח לשמור על תחכום ולעורר מחשבה לכל אורכו. ראשית, הבימוי הנפלא של סם מנדס, ש"אמריקן ביוטי" היה סרטו הראשון (!) אחרי קריירה ארוכה כבמאי תיאטרון, משקף את התמה המרכזית של הסרט.

[*]

"אמריקן ביוטי" מבקר את השגרתיות המנוונת של חיי הפרברים באמריקה, ומתאר ניצוץ של נועזות (שנועד לכישלון טרגי) במסגרת סיפורית זו. כדי לספר את הסיפור ויזואלית, מנדס יוצר סרט שמעורר חווית צפייה מנוונת, אך מזריק לתוכה הבלחים נדירים של נועזות קולנועית. הוא עושה זאת, יחד עם הצלם קונראד הול, בעזרת שימוש בשוטים סטטיים ושטוחים מבחינה ויזואלית, ושימוש מאוד מדוד בעבודת מצלמה ועריכה אקספרסיבית.

ראוי לציין גם את העבודה של מנדס עם השחקנים שלו. אני חושב ש"אמריקן ביוטי" שובר שיא כסרט עם הכי הרבה הופעות-הכי טובות-בקריירה. קווין ספייסי, אנט בנינג, ווס בנטלי, ת'ורה ברץ', איכשהו כולם מספקים את תצוגת המשחק המובחרת ביותר שלהם כאן. זה די מדהים, כשחושבים על כמה האנסמבל הזה משובח.

אבל לצערי, הסרט לא מושלם, והבעיות מתחילות עם התסריט של אלן בול (שכתב לאחר מכן את סדרת המופת "עמוק באדמה"). קודם כל, אין בכך כדי לומר שהתסריט לא מעולה, אם כי כל שאר הסרט מבוצע ברמה כה גבוהה, שקשה שלא להבחין בפגמים. בול בונה כאן תסריט חד, משעשע, ומעורר מחשבה, אבל נופל בנקודה מאוד חובבנית שמציינים אותה כמעט בכל ספר תסריטאות למתחילים כמכשול שיש להיזהר ממנו.

כמעט בכל תסריט הוליוודי יש נקודה שמכונה "נקודת המשבר האמצעית" (mid-point break), זו הנקודה בה הגיבור חווה תהליך של היפוך ערכים מוחלט. לפתע הוא מבין שמה שהוא חיפש בכל החצי הראשון של הסרט נמצא במקום אחר לגמרי, שהמסע שלו השתנה ממהותו, ושהערכים בחייו התהפכו. לדוגמה, הקלאסיקה "לא רק בלונדינית" מדגימה את עיקרון זה להפליא. כל החלק הראשון של הסרט מוקדש לניסיונות הגיבורה להרשים את בן זוגה לשעבר, וברגע המשבר, כאשר היא נדחית באופן סופי, היא שמה לה למטרה להפוך לעורכת דין מצוינת ולהוכיח לכולם את יכולותיה. ממש כמו שני סרטים נפרדים, נקודת המשבר האמצעית יוצרת חלק עם מטרה, נקודות עלילה, וטון שונה בתכלית.

אבל, וזה אבל גדול, אסור ששתי המחציות של הסרט באמת ירגישו כמו שני סרטים שונים. חשוב שעל אף הקרע התסריטאי שנפער ביניהם, התחושה של הסרט תהיה קוהרנטית. יש המון דרכים ליצור את האפקט הזה. בין אם משתמשים בקריינות, עיוות של תחושת הזמן, או הסחות דעת ויזואליות, התחושה שעולה מהתסריט צריכה להיות שעל אף הפילוג הבולט בין שני החלקים, הסרט נכתב עם מטרה אחת ברורה ועם גורם מתניע אחד שדוחף את התסריט לכל אורכו.

בול לא עושה את זה, והתוצאה לא כל-כך עובדת. כל החצי הראשון של הסרט מרגיש כמו קומדיה שחורה עם תמות אקזיסטנציאליסטיות כבדות. בול משוטט בין חייהם של הגיבורים, בלי לחשוף מטרה עלילתית ברורה. לעומת זאת, החצי השני הוא בעצם מותחן שמבוסס על שימוש רב באירוניה דרמטית. בול מספר לנו שהגיבור עומד למות, ובמהלך כל החצי השני אנחנו מנסים להבין בדיוק מי הולך להיות הרוצח ומה יהיה המניע שלו. לבסוף, מתברר שהרצח קשור באופן ישיר ליחס של אמריקה הפרברית להומוסקסואליות, ואנחנו, הצופים המזועזעים, מסיימים את הסרט עם שובל של זיעה על המצח והרבה חומר למחשבה. וכך, בול מתחיל את התסריט שלו עם שוטטות אקזיסטנציאליסטית כבדה אך מבדרת וחותם אותו עם ביקורת חריפה על ההומופוביה המודחקת של אמריקה הלבנה. ברורה הבעייתיות?

[*]

וזו לא הבעיה היחידה. עם כל הכבוד, הזמן לא עשה עם הסרט הזה צדק, מכיוון שאירועים מזעזעים מהעולם האמיתי שנחשפו עם השנים שינו לגמרי את האופן שבו צופה מודרני מתעמת עם התוכן של "אמריקן ביוטי". אחת השאלות שהכי מעסיקות את הוליווד בשנים האחרונות זו שאלת האתיקה הקולנועית שבצפייה בסרט שהיוצרים שלו הואשמו, לעיתים אף במובן הפלילי, בביצוע מעשים מפוקפקים. לדוגמה, בפסטיבל ונציה האחרון, שנחתם רק לפני שבוע וחצי, הוצג בבכורה עולמית סרטו החדש והמעניין של רומן פולנסקי "אני מאשים". בהתחשב בעובדה שפולנסקי הואשם באונס של קטינה לפני כמעט ארבעים שנה באמריקה אך נמלט לפני מימוש גזר הדין, עליי לשאול את עצמי אם אני מסוגל לצפות בסרטים שלו. האם אני רוצה להפריד בין האדם והיצירה שלו? והאם זה משהו שנכון לעשות?

אחד מקווי העלילה ב"אמריקן ביוטי" כולל חשד שהדמות של קווין ספייסי מבצעת יחסי מין הומוסקסואליים עם קטין. בשנים האחרונות התגלה כי ספייסי הואשם בהטרדה מינית וביצוע מעשים מגונים בגברים צעירים איתם עבד. שוב, עליי לשאול, איך אני מתמודד עם זה? הנוכחות של קווין ספייסי בסיפור הומו-ארוטי יוצרת לכל הפחות תחושת חוסר נוחות קלה בעיני הצופה המודרני. לכן, עד כמה שזה אבסורדי, נדמה שאקט שנעשה בעולם האמיתי ואינו קשור כלל לאיכות וטכניקה קולנועית מוריד באופן משמעותי מאיכות הסרט.

למרות זאת, "אמריקן ביוטי" הוא עדיין סאטירה נפלאה שנהנית מהסגנון הוויזואלי מובהק של סם מנדס. עם זאת, התסריט של אלן בול כולל כמה פגמים בלתי נסלחים. הנוכחות של קווין ספייסי בסרט גם מטרידה, אבל את זה כאמור, קשה יותר לבקר מנקודת המבט של ימינו.