Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: דוקאביב 2020: המלצות ואזהרות על סרטי הפסטיבל

קוד מוטה

מבקר: נמרוד שובל

בסרט תיעודי ומעורר מחשבה, הבמאית שאליני קנטאיה מטילה ספק בניטרליות הטכנולוגית, וטוענת שלתוכנות מחשבים יש הטיה מובנית, המשקפת את ההנחות המוטעות של האנשים (בדרך כלל גברים לבנים) המתכנתים אותן. היא מדגישה את ההשפעה של הטיה זו על קבוצות שוליים באכיפת חוק אוטומטית שנערכת בערים מרכזיות, באמצעות מצלמות משוכללות הסורקות את פני העוברים והשבים ומחפשות חשודים.

העלילה מתייחסת לניסוי זיהוי פנים באמצעות אינטליגנציה מלאכותית שערכה ג'וי בולאמוויני, סטודנטית ב-MIT, שגילתה שהטכנולוגיה מתקשה לזהות את פניה, מפני שהיא מושתתת על מאגר תמונות שמורכב כמעט כולו מגברים לבנים ומצליחים. היא מובילה קבוצת נשים הנאבקות לטובת חקיקה שתגן על הציבור העולמי מפני עיוותים של דעות קדומות מבחינת מגדר וגזע. הסרט משלב אנימציה ורעיונות הומוריסטיים של מדע בדיוני כדי להנגיש מושגים טכניים לקהל הרחב.

על פי הסרט, חברות כמו אמזון ופייסבוק בונות את עתיד הבינה המלאכותית, כשמעל מאה מיליון אמריקאים כבר העלו למאגרים שלהן את תמונות פניהם. נכון להיום, אין פיקוח על האופן המדויק בו תוכנות זיהוי הפנים נוצרות או על הנתונים שמקודדים בהן – דבר שמנציח את אי השוויון בחברה ומשפיע במגוון תחומים כמו סינון קורות חיים, דירוג אשראי ועוד.

הסרט מזכיר לצופים כי המאבק בין בני אדם למכונות על קבלת ההחלטות הולך ונעשה מסוכן מיום ליום. כמו כן, הבמאית מעלה למודעות את העובדה כי קיים סיכון במצב בו המידע נשלט על ידי המפלגה הקומוניסטית בלבד כמו בסין, כשאותו סיכון קיים גם בסיטואציה בה מספר חברות מסחריות גדולות שולטות במידע ומסוגלות להשתמש בו, לטובה או לרעה, כמו בארה"ב.

מעבר לים

מבקרת: לירון אברהם

"מעבר לים" מציג את סיפורן של ה-OFW –העובדות הזרות הפיליפיניות שנאלצות לעזוב את משפחתן וילדיהן ולצאת למדינות רחוקות עבור הרצון לקנות בעבודה קשה עתיד טוב יותר. בכך, הן מוותרות על חלומותיהן שלהן, לפחות לשנים הקרובות. הסרט מצולם במין מרכז הכשרה, המלמד את הנשים כיצד להיות עובדות טובות, מקצועיות וצייתניות יותר, אך גם כיצד להתמודד עם ניסיון אונס או סחיטה באיומים מצד מעסיקיהן.

לסרט אין מבנה או קו עלילה ברור. רק לקראת סופו, כאשר עברו הנשים את ההליכים הרפואיים והבירוקרטיים הדרושים לשם הטיסה, המבנה ה"כרונולוגי" של הסרט, בהתאם להתקדמות ההכשרה, התבהר. התום והפשטות שבהן מומחזות סיטואציות כמו הגשת ארוחת 4 מנות לשולחן לצד כיצד לבעוט בבוס כשהוא נשכב מעלייך קורע את הלב, כמו גם לשמוע את חלומותיהן של העובדות, שאחת רוצה לפתוח מסעדה ולהעניק לחברותיה הנחה ואילו אחרת להיות אדריכלית ולתכנן בניינים יפים. זהו תיעוד אותנטי של חייהן ונקודה למחשבה עבורנו.

אנשי הגראז'

מבקרת: מיכל ליבר-רונן

מחסנים חלודים שנמצאים בקור העז ובשלג הצח בעיירה רוסית נראים לכאורה נטושים וחסרי חשיבות, אך המראה החיצוני הינו רחוק מהמציאות. המחסנים הם מעטפת חיצונית וקרה למציאות אחרת ומיוחדת בה הם משמשים את תושביה של עיירה רוסית קטנה ונידחת כמקום מפלט, מרחב שבו אפשר להגשים חלומות אישיים.

הבמאית נטליה יפימקינה לוקחת אותנו למסע מרגש בין מחסנים ומספקת הצצה לתוך מחשבותיהם וחלומותיהם של אנשים קשיי יום, חיילים, אמנים ומוזיקאים. אנשים שחיים במציאות עגומה, ששואפים לזוגיות, להצלחה כלכלית בחיים וההתמודדות עם העבודה הקשה, עם הפחד, התסכול, העוני וערגה לעבר.

למרות התוכן המעניין שהצופים נחשפים אליו, הסרט אינו קולח. הוא איטי מאוד (חוץ מהחלק האחרון של הסרט, שמוצג בצורה קצבית יותר) והמעברים בין התכנים השונים מאוד חדים. חלק מהדמויות הן חד פעמיות וללא קישוריות לסיפורים האחרים, ולכן הצגתן מיותרת. החלק הארי בסרט הוא הנופים המרהיבים שעדשת המצלמה קולטת, מספר תמונות אמנותיות (סצנת הנשיקה בין הזוג על הכיסאות המסתובבים), המוזיקה הנעימה של להקת המוזיקאים המתאמנת במחסן והסיפורים המרגשים של האנשים. תחילת הסרט בה נראית אחת הדמויות הולכת לכיוון המחסן ומגדפת הייתה צורמת למדי וניתן היה לעדנה. כמו כן, ההפקה די מינימליסטית. ניתן היה להוסיף ויזואליות, תחכום ועוד מוזיקה שתתרום לחוויית הצפייה.

נוסטלגיה אל האור

מבקר: מתי לנג

מסה קולנועית היא אחד מהז'אנרים היותר מורכבים שיש לקולנוע המודרני להציע. מצד אחד המסה חייבת לכלול מסר עוצמתי שמצדיק את קיומה, ומצד שני המסר לא יכול להיות ברור מדי אלא צריך לבוא בליווי מסגרת סיפורית. יחד עם סרטים נדירים של במאי ענק כמו אנייס וורדה ואורסון וולס, "נוסטלגיה אל האור" של הבמאי הצ'יליאני פטריסיו גוזמן היא מסה קולנועית עשויה היטב.

הסרט נפתח בתיעוד של הטלסקופים הענקיים במדבריות צ'ילה, ומאמציהם של אסטרונומים לזהות אור בן מיליוני שנים שמגיע מכוכבים רחוקים. גוזמן אורג לתוך עלילה זו את החיפוש של נשים צ'יליאניות אחר גופות קרוביהן באותן מדבריות, בהן השתמש הדיקטטור הצ'יליאני פינושה כדי להיפטר מאסירים פוליטיים. החיבור בין עלילות אלה מאפשר לגוזמן להעביר באופן מעודן ומחוכם את המסר שלו על חשיבות החיפוש אחר העבר בעידן המודרני.

לחלק השני של הכתבה >> לחצו כאן