חוזרים למינכן 1972

"החששות הכי גרועים שלנו התממשו" – במילים אלה שנאמרו ב-6 בספטמבר 1972, השתמש השדרן ג'ים מקיי כשבישר על מותם של 11 הספורטאים, המאמנים והמלווים הישראליים שנלקחו כבני ערובה על ידי החוטפים הפלסטינים בכפר האולימפי במינכן, ונרצחו כולם. רובם נהרגו בשדה התעופה של מינכן בעיצומו של ניסיון החילוץ הכושל של הרשויות הגרמניות. מהר מאוד התברר שהאנשים החמושים שהצליחו לחדור לכפר האולימפי הם טרוריסטים פלסטינים המשתייכים לארגון הטרור 'ספטמבר השחור' וגויסו במחנות פליטים בסוריה, לבנון וירדן. מטרתם הייתה להעלות את העניין הפלסטיני לסדר היום הציבורי ולהתנות את שחרורם של בני הערובה בשחרורם של 234 אסירים פלסטינים כמו גם שני מנהיגי טרור גרמניים ידועים לשמצה.

כבר מההתחלה ממשלת ישראל בראשותה של גולדה מאיר סירבה לנהל משא ומתן והגרמנים סירבו להתיר לישראלים להפעיל יחידה מובחרת במינכן. המשטרה הגרמנית ביצעה מספר ניסיונות חילוץ שלא עלו יפה. זה התחיל בשחר של ה-5 בספטמבר והסתיים 21 שעות לאחר מכן באירוע ירי כאוטי בו מתו כל בני הערובה, חמישה מהחוטפים ושוטר גרמני אחד. שלושה מהחוטפים שנשארו בחיים נלקחו למאסר, אך יצאו לחופשי כמה שבועות לאחר מכן כשחוטפיו של מטוס לופטהנזה דרשו את שחרורם. יש הטוענים שהחטיפה הייתה מבצע מבוים במסגרת עסקה בין הפלסטינים וממשלת גרמניה.

לאחר הטבח וטקס האזכרה נמשכו המשחקים האולימפיים במינכן תחת מעטה קודר של דכדוך ואווירת הלם. ברחבי העולם ובאמצעי התקשרות נעשה ניסיון לחזור לשגרה, אך מה שקרה לאחר מכן מעולם לא הגיע למהדורות החדשות. מבחינה פומבית ישראל הגיבה לטבח ב-9 בספטמבר כשחיל האוויר הפציץ כמה בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון. במקביל אישרה ראש הממשלה גולדה מאיר מבצע סודי נוסף שלעולם לא ידברו עליו – חיסול 11 מתכנני הטבח בכל אמצעי שיידרש מתוך כוונה לאיים על טרוריסטים החפצים לפגוע בישראל.

המבצע הזה שנוי במחלוקת עד היום ועל פי מספר גורמים נהרגו במסגרתו לפחות 13 איש ללא העמדה לדין או משפט. הצוות הבינלאומי המיומן שישראל הרכיבה עושה הדים עד עצם היום הזה אף על פי שלא ממשלת ישראל וגם לא המוסד – הודו אי פעם באופן רשמי על קיומן של היחידות האלה. עם זאת מספר ספרים ופרסומים בעלי מקור פנימי סיפקו פרטים על המבצע ומטרותיו.

עבור מפיק הסרט, בארי מנדל, האירועים של מינכן היו מאז ומעולם זיכרון חי ומבעית וככל שהוא למד עליהם יותר כך הם רדפו אותו יותר. זאת הסיבה שהוא החל לחשוב על מותחן שיעסוק בחלק הפחות ידוע של הסיפור. מנדל זוכר היטב את האירועים הטראומתיים של אותו היום ואת ההרגשה שמשהו בעולם השתנה בעקבותיהם.

מנדל עבד על הפרויקט כ-4 שנים. קת'לין קנדי שמעה על הפרויקט ממנדל, עמו עבדה לפני כן על "החוש השישי" והיא זו הציגה אותו לסטיבן ספילברג.

קנדי: "כיום אנחנו מופצצים בהמון מידע ואירועים רבים מתרחשים על בסיס יומי. אני חושבת שיוצרי קולנוע יכולים ללכת אחורה בזמן כדי להציג את הדברים בפרספקטיבה וכדי להבטיח שלא נשכח איפה כבר היינו. אני חושבת שזאת אחת הסיבות בגללן ספילברג החליט לקחת על עצמו את הסרט הזה. מדובר באירוע ששופך אור על הרבה אירועים עכשוויים ומאפשר לנו לקחת צעד אחורה ולשאול מה קרה לפני 33 שנה ומה אנחנו יכולים ללמוד מזה. בוא בזמן זה סרט מתח שירתק צופים גם אם לא היה מבוסס על אירועים אמיתיים."

לספילברג עצמו יש את הזיכרונות הפרטיים שלו מאותו רגע היסטורי: "אני זוכר בדיוק היכן הייתי, את הטלוויזיה בה צפיתי ואת חווית הצפייה עצמה – ממש כמו כולם. היה לאירוע השפעה רבה עליי והיא הוכפלה כעבור שנים כשצפיתי בסרט הדוקומנטרי 'יום אחד בספטמבר'".

דרכו של הבמאי אל הסרט הייתה דרך מסגרת של סיפור מתח ורגש אנושי. ספילברג התרכז בשאלה שלא קיבלה אף פעם תשומת לב ציבורית: כיצד השפיעה המשימה הזו על האנשים שביצעו אותה? כדי לבחון את השאלה ספילברג וקנדי הביאו את טוני קושנר, המחזאי זוכה פרס פוליצר, כדי שיעבוד על התסריט אחרי טיוטה של אריק רות' שנכתבה בהשראת הספר "Vengeance" מאת העיתונאי הקנדי ג'ורג' ג'ונאס.

לקושנר שהמחזה שלו "מלאכים באמריקה" זכה להצלחה רבה, זהו תסריט ראשון והוא מספר: "ראיתי שמה שהם מתעניינים בו (קנדי וספילברג) הוא סיפור מאוד אפל, בעייתי ומורכב לא על הטבח עצמו אלא על האירועים שלאחריו ועל מדיניות החיסולים. זה מאוד עניין אותי".

ספילברג עצמו מציין שעד שקושנר לא היה מעורב הוא עצמו לא היה משוכנע לחלוטין שהוא הולך לעשות את "מינכן", אבל אחרי שקרא את מילותיו של טוני הדברים התבהרו. קנדי: "אני חושבת שסטיבן הרגיש שהוא כעת בשותפות יצירתית עם מישהו שבאמת הבין את מורכבות הסוגיות האלה. הוא ידע שיהיה לו תסריט שהוא ירגיש בנוח לצלם".

קושנר: "זהו סיפור מרובה סתירות ופרדוקסים, אבל זהו גם סיפור על מבצע סודי, כך ששום דבר לא ממש ידוע בביטחון וסביר שגם בעתיד לא נדע הכול. לכן נתנו לעצמנו רשות להמציא ולהציג את הדמויות האלה בראי יותר אנושי. אני מרגיש שיצרנו משהו בעל רגישות מוסרית שהייתי מכנה אותו 'סיפורת היסטורית'".

החזון של ספילברג והביטחון שלו שנולדו מתוך שילוב של אהבתו לקולנוע וניסיונו רב השנים, אפשרו לו לנקוט ב"מינכן" גישה מעט שונה מזו שאפיינה את סרטיו האחרים. למרות שהוא ראה בבירור את הסיפור , לא היו על הסט סטוריבורדס. הוא עבד בצורה יותר ספונטנית ואורגנית המבוססת על אינטואיציה ועל הצרכים של כל סצינה".

"מינכן" שמעורר לא מעט הדים, חלקם בעד וחלקם נגד, מוקרן בימים אלו בבתי הקולנוע ברחבי הארץ.