ראיון עם דיוויד אברסהוף, הסופר מאחורי הנערה הדנית

בשנת 2000 היה דיוויד אברסהוף, סופר מתחיל בן 31, שנתקל ביומניה של לילי אלבה, הגבר הראשון שעבר ניתוח לשינוי מין. אברסהוף, הומוסקסואל מוצהר, רותק לסיפורה של לילי (הצייר איינר וגנר במקור) והחליט לכתוב את ספרו הראשון על אודותיה, תוך שהוא משתמש ביומנים ובציורים שציירה בת זוגתה של לילי, גרדה, כנקודת מוצא לסיפור בדיוני שמתאר את קורותיהן של הזוג בשנות השלושים של המאה ה-20 ואת התהליך שהם עוברים מהיותם בעל ואישה, לכדי שתי נשים שחולקות את חייהן.

כעת, 15 שנה לאחר מכן, יוצא בסוף השבוע הנוכחי לאקרנים בישראל הסרט "הנערה הדנית", המבוסס על הספר המצליח שאברסהוף כתב שהיה לרב מכר עולמי, וזכה במספר פרסים יוקרתיים בעולם הספרות. אברסהוף, שהגיע בשבוע שעבר כאורח של פסטיבל הקולנוע הגאה, העניק ראיון מיוחד לעיתונאים הישראלים במסיבת עיתונאים שערך במסגרת הפסטיבל.

מה הייתה נקודת המוצא שלך כשהתחלת לכתוב את הספר?

"הציורים בהם לילי ציירה את גרדה. השתמשתי בציורים כנקודה ממנה חשבתי על איך שני האנשים האלו חלקו את חייהם ביחד. זה סיפור על מגדר אבל גם על נישואים ומה זה אומר לקבל מישהו כפי שהוא באופן מוחלט. אחד הדברים החשובים שהיה לי להראות בסרט הוא איך הנישואים האלו היוו מקום פתוח עבור לילי להתפתח ולקבל את עצמה כפי שהיא. גרדה ציירה את לילי פעמים רבות ורבים מהציורים עוד קיימים, אחד מהם נמצא אצלי במשרד. אלו ציורים של אישה טרנסג'נדרית שעומדת מול האישה שלה. חשבתי לעצמי איזו מין מערכת יחסים יכולה לעמוד באינטימיות כזו? היא יושבת שם ובאמת מציגה את מי שהיא והאישה רואה אותה כפי שהיא ומציגה אותה כך לעולם. זה אחד האלמנטים הייחודיים שריתקו אותי בסיפור והיה הליבה שלו מבחינתי. רציתי לספר גם את המסע של גרדה שגם לה לא היה מודלים לדוגמא לאופן בו היא צריכה להגיב למצבו של בעלה".

[*]

מדוע לקח 15 שנה מאז שהספר יצא עד שהוא עובד לקולנוע?

"כבר מאז שהספר פורסם בשנת 2000 היו מגעים להפוך אותו לסרט. אני חושב שהסיבה שזה לקח הרבה זמן היא התזמון. לפני 15 שנה זה היה סיפור שקשה למכור למפיקים. היו הרבה שאלות אם יש קהל לסיפור על טרנסג'נדר. ככל שהופיעו יותר סיפורים על טרנסים בתקשורת והייתה התקדמות ציבורית בתחום, כך זמנו של הסרט על סיפורה של לילי הגיע גם הוא. הסביבה היום היא שונה מאשר לפני 15 שנה. הסיפור של קייטלין ג'נר הוא מאוד משמעותי בתחום זה, גם לברן קוקס מ'כתום זה השחור החדש' נתנה השראה לרבים וכך גם הסדרה 'טרנספרנט'". כמה השפעה הייתה לך על העיבוד?

"כשהוליווד רוצה לעבד ספר, אחד הדברים החשובים לזכור הוא שסרט הוא מדיום אחר, ושבמאי ושחקנים צריכים מרחב לעבד אותו כראות עינם. האדפטציות הטובות ביותר לא נאמנות לחלוטין לספר אלא משתמשות בו כדרך לספר את הסיפור שלהם, ונעזרות באמצעי מבע אחרים כדי להביא אותו למסך. תמכתי ביוצרים ובשיקול הדעת שלהם, במשך השנים לא היה לי תפקיד רשמי בעשיית הסרט. לאחר שהתסריט נכתב לפני יותר מעשור, נתנו לי לקרוא אותו. אהבתי אותו ונתתי ליוצרים את ברכתי".

"הנערה הדנית", בבימויו של טום הופר ("נאום המלך") ובכיכובם של דניאל רדמיין ואליסיה ויקנדר, זכה אמש לארבע מועמדויות בטקס האוסקר עבור השחקן הראשי, שחקנית המשנה, עיצוב תלבושות ועיצוב הפקה. ואכן, משחקם של רדמיין, זוכה האוסקר משנת 2015 עבור "התיאוריה של הכל" בו גילם את סטיבן הוקינג, ושל ויקנדר, שפרצה השנה בזכות הסרטים "אקס מכינה" ו"שם קוד מ.ל.א.ך", הוא הנקודה המוצלחת ביותר בסרט והם מצליחים להעביר באותנטיות וברגישות את סיפורם של הזוג הבלתי שגרתי שעשה היסטוריה.

דמיינת שחקנים ובמאים ספציפיים כשהציעו לעבד את הספר למסך הגדול?

"במשך זמן רב הסרט עבר הרבה אנשים שונים שקראו את התסריט. שחקנים ובמאים באו והלכו. ברגע שטום הופר לקח את המושכות הוא רצה שאדי רדמיין יגלם את לילי. לטום יש יכולת מדהימה לספר סיפורים מהעבר ולהפוך אותם רלוונטיים להיום בסרטים כמו "נאום המלך", "עלובי החיים" ו"ג'ון אדאמס", אז הרגשתי שהוא הבמאי המתאים לספר סיפור מהעבר שתהיה לו משמעות לחיים שלנו היום".

מה החשיבות של סרט כזה בחברה בת ימינו?

"תראה, זה עדיין לא עולם של קבלה מוחלטת. יש חלקים רבים בארה"ב שאדם טרנסג'נדר ייאבק כדי להתקבל וכך גם ברוב העולם. יש הרבה בורות, שנאה ואלימות שטרנסים ממשיכים לחוות כיום. הסיפור מראה את החשיבות של אומץ, אמונה עצמית, הכרת עצמך. אם שנת 2015 הייתה השנה שבה טרנסים פרצו לתודעה, הסרט הזה מזכיר שהרבה עשורים קודם לכן הייתה אישה אמיצה בשם לילי אלבה שנאלצה לעשות את המסע הזה בעצמה. הסיפור של לילי יוצא דופן בכך שלא הייתה לה מערכת תמיכה או סביבה מקבלת. היא הייתה צריכה להניח את אבן הדרך במסע הזה לאנשים אחרים. יש שינוי מהיר כיום ואני מאמין שעם כל סיפור שמסופר, כך הדרך מתרחבת והקבלה של טרנסים בחברה גדלה, וזה גם עוזר לאנשים לקבל את עצמם, את האומץ להיות מי שהם ולא מי שהעולם אומר להם שהם צריכים להיות".