הקולנוע הישראלי לא מספיק מגוון: ראיון עם במאית אנשים שהם לא אני

"אנשים שהם לא אני", סרט הביכורים של הדס בן ארויה - אותו היא כתבה, ביימה, הפיקה ואף משחקת בתפקיד הראשי - הוא אולי אחד הייצוגים המדויקים ביותר של דור המבוגרים-הצעירים בתל אביב (תקראו להם דור ה-Y או millennials או פשוט בני 18-35 אם אתם רואים בהם קבוצה הומוגנית). בן ארויה, בת 28, נולדה וגדלה באשקלון שם למדה בבית ספר לאמנויות מכיתה א' עד יב'. לתל אביב היא הגיעה בגיל 21 בלי מטרה ספציפית, "פשוט לעבור" כפי שהיא מעידה.

תמיד חלמת להיות קולנוענית?

“האמת שלא חשבתי על קולנוע. כשהייתי צריכה להחליט מה ללמוד חשבתי שאני רוצה להיות שחקנית, אבל אז חשבתי שאני רוצה לעשות משהו גדול יותר. התלבטתי בין תיאטרון לקולנוע ומישהו אמר לי שתאטרון זה מקצוע 'מת' ובקולנוע יש עתיד. הגעתי לאוניברסיטה ולא ידעתי כלום על במאים או סרטים. הרגשתי שאני ממש מפגרת והייתי באובססיה של להשלים את הפער, אז ראיתי המון סרטים וקראתי המון. זה גם דחף אותי להשקיע בתרגילים שנתנו לנו".

התחלת לעבוד על הסרט כסטודנטית לקולנוע באוניברסיטת ת"א. איך בכלל הגעת לעשות פיצ'ר בתור סרט גמר?

"מהתחלה רציתי לעשות פיצ'ר, אולי ממקום יומרני של סטודנטית לקולנוע. אבל אז תפסתי את עצמי ואמרתי 'הדס, צ'יל. קודם כל תעשי סרט קצר ואז אולי תעשי בעתיד פיצ'ר', שזה מה שקורה הרבה עם סטודנטים שעושים סרט גמר קצר ואז מרחיבים את הרעיון והאורך בפיצ'ר הראשון. יצאתי לעשות סרט קצר ואחרי הצילומים היה לי ביד ראף-קאט טוב של שעה ואז כבר קלטתי שהדרך לפיצ'ר יותר קצרה מאשר לחתוך את הסרט ולקצר אותו. בלי קשר הרגשתי שיש מערכות יחסים שהייתי רוצה לחזק או דברים שרציתי לתקן. הראיתי את הסרט באוניברסיטה ולקרנות והם הביעו התלהבות וכדי להשלים את זה לפיצ'ר הוספנו רק איזה יום צילום וחצי".

[*]

(בתמונה: הדס בן ארויה, צילום: מירן ארמה)

איך ההרגשה לקחת את הסרט גמר שלך, להסתובב איתו בפסטיבלים ברחבי העולם ולהתחרות מול שמות גדולים ומוכרים?

"אני עדיין בשוק ממה שקורה. יש אנשים שבאים לפסטיבלים כדי לדפוק כרטיס אבל אני באה ליהנות! יש במאים שבאים ליום אחד, עושים Q&A אחרי ההקרנה וממשיכים הלאה, זאת העבודה שלהם אבל אני כל פעם שאני עוזבת פסטיבל אני נהיית עצובה". מי השפיע עלייך בתהליך העבודה על הסרט?

"באופן כללי רציתי לעשות משהו באווירת ה-mumblecore של האינדי האמריקאי, שזה משהו שגם הרגשתי שחסר לי בסרטים המקומיים. אם יש יש שני סרטים שרוחם שורה על הסרט מבחינת בימוי ופחות מבחינת כתיבה זה 'כחול הוא הצבע החם ביותר' והסרט הגרמני 'ויקטוריה'. אחרי שכתבתי את התסריט לא היה לי מושג איך הסרט ייראה, לא היה לי ויז'ן ספציפי, ואז ראיתי את הסרטים האלה והיה בהם משהו שאני נורא מחפשת בסרטים - את התחושה שאפשר 'להריח' אותם, את העולם שלהם, כמו בקולנוע של לארי קלארק. גם ב"כחול" יש את הדרך בה הבמאי לוכד את הגיבורה נשית, שהיא ישנה ואוכלת פסטה ורואה טלוויזיה ואתה עוקב אחריה הולכת ויש בה משהו חשוף ותמים וטהור וזה דבר שנורא השפיע עליי ועל איך שאני רוצה ללכוד את הדמות של ג'וי".

[*]

("אני עדיין בשוק ממה שקורה", צילום: סנדרה גומז)

דיברת גם על ההשפעה של "ויקטוריה", שהוא סרט שמצולם בשוט אחד ארוך, מה עמד מאחורי הבחירה לצלם חלק גדול מהסרט בטייקים ארוכים ועם מעט עריכה?

"יש את הסתירה הזאת בדמות של ג'וי שגורמת לצופים לנוע בין סלידה ממנה להזדהות איתה. בסצנה השנייה לדוגמא היא משאירה מכתב פגיע בבית של האקס שלה והולכת משם, אבל באותו שוט ארוך שהולך איתה היא גם פוגשת את ניר שיהיה הפרטנר הבא שלה. ככה אפשר לראות את הדואליות הזאת שלה באותו מהלך".

"בכלליות רצינו לעשות טייקים יותר ארוכים כדי לא לפגוע באותנטיות וברצף של המשחק כי זה מה שהתאים לנו - פעם אחת היינו בלחץ של זמן וניסינו אולי לפרק איזה סצנה לכמה עמדות מצלמה אבל יונתן בר אור, שמשחק את ניר, אמר לי שזה לא מה שסיכמנו. והוא צדק כי באמת רצינו לשמור על איזו אחידות והמשכיות".

הכרת את יונתן לפני הצילומים או שנפגשתם לראשונה בתהליכי הליהוק?

"לא הכרנו לפני והוא פשוט הגיע לאודישן לתפקיד של ניר. בהתחלה נורא רציתי לעבוד עם אנשים שהם לאו דווקא שחקנים, וחשבתי שזה מתאים אבל מצד שני רציתי שהמשחק יהיה מאוד מדויק ולפעמים צריך בשביל זה ליהוק מדויק מדי אם זה לא שחקן מקצועי. ואז יונתן, שהוא שחקן מקצועי, הגיע לאודישן והוא הביא איתו איזו אנרגיה של נון-אקטור ומצד שני היה מאוד חכם וידע לנתח טקסט אז מבחינתי זה היה פיקס".

גם לתפקיד של ג'וי גיבורת הסרט ליהקה בן ארויה שחקנית אחרת אך בסוף בחרה לגלם את התפקיד בעצמה, החלטה שלדעתי תורמת לדיוק הזה שהיא חיפשה בדמויות - ג'וי יכולה להיות בו זמנית לפגוע ולהיות פגיעה, להיות מודעת לעצמה אך גם מנותקת. אבל נדמה שבמקום מסוים זה מפריע לה שרואים את הסרט בתור מוצר בלעדי לתל אביבים והיא מרגישה שישנו פער גדול בין איך שתופשים את התל אביביות בקולנוע הישראלי לבין איך שהיא מתבטאת במציאות.

העובדה שבחרת לביים סרט שמתרחש בתל אביב על בחורה בשנות ה-20 לחייה עם First World Problems היא לא מובנת מאליה בקולנוע הישראלי של היום - הרגשת שהייצוג העכשווי הזה חסר לך?

"לגמרי, אבל אני חושבת שזה מתחיל להשתנות. הקולנוע הישראלי נורא לא מגוון ונורא מבוגר ורציתי לעשות משהו שקורה עכשיו, שהוא עדכני. יש תהליך כבר של כמה שנים שהקולנוע לא עוסק בתל אביב בגלל שלא רוצים לתת תחושה שהאליטות התל אביביות עוסקות בעצמן. גם יש הרבה יותר קרנות שתומכות ביצירה מחוץ לתל אביב שזה מצוין אבל נוצר מצב שבאמת הרבה זמן לא היה סרט תל אביבי, למרות שרוב הבמאים שמביימים סרטים מחוץ לעיר עדיין חיים בה".

הרגיש לך שמקבלים את הסרט באופן שונה בארץ מאשר בשאר העולם?

"לגמרי. דבר ראשון הממסד לא קיבל אותו. יש המון שמרנות בפסטיבלים - הסרט בקושי התקבל לפסטיבל חיפה, לירושלים הוא לא התקבל, לפרסי אופיר גם לא, למרות שהיו הקרנות אקדמיה מפוצצות עם המון דיבור - הם פשוט לא ידעו איך לקבל את הדבר הזה וזה עיצבן אותי מאוד. שאר העולם דווקא מקבלים את הסרט מאוד טוב - הם רואים אותו בתור מה שהוא. זה מה שמוזר בקיטוב הזה כי בעולם יש המון יוצרים צעירים כמו לנה דנהאם או עזיז א-נסרי שמקבלים במה וביקורות חמות אבל בארץ אין את זה ממש. אבל אולי זה יגיע, הנה כולם פה מסביבנו כותבים איזה סדרה על הלפ-טופים שלהם".