פסטיבל בוסאן, ימים 3 ו-4: מפגש עם מפיק האימה ג'ייסון בלום

היום רביעי שלי בפסטיבל הקולנוע של בוסאן בדרום קוריאה התחיל בטייפון שהסתער על העיר ומנע ממני להגיע להקרנת הבוקר. מכיוון שהמלון שלי נמצא ממש על חוף היונדאי הפופולרי יכולתי ממש לחוש את הסופה. הקומה ה-23 במלון קצת רעדה ונכנסו מים לחדר, אבל אחרי כמה שעות כאילו כלום לא קרה והחיים בעיר הנמל הקוריאנית חזרו למסלולם.

חשוב לציין שאחרי כמה שנים קשות לפסטיבל נדמה שהוא חוזר לאיתנו. נשיאת קוריאה הקודמת כמעט ביטלה אותו בשל חילוקי דעות עם מנהלו. חברות הקולנוע הגדולות בקוריאה החרימו אותו בשל טענות לשחיתות ונדמה היה שהפסטיבלים בטאיפה ובשנגחאי נוגסים במעמדו. אולם הנשיאה הקודמת כרגע בכלא, מנהל הפסטיבל הוחלף ויש הרגשה של שינוי ופיוס.

אז במקום הקרנת בוקר התחלתי את היום בהקרנת צהריים של הסרט הקוריאני ״הסנובית״, סרט שעוסק בסצנת האמנות בסיאול וגיבורתו היא ציירת שמתמחה בהעתקת עבודות של אחרים ואף נתבעת על כך בבית משפט. מדהים אותי כל פעם מחדש איך גם סרט שנראה בתחילתו כמעין קומדיה מרירה-מתוקה שבה כולם בוגדים בכולם (ובעלי הגלריות מנצלים את האמנים) הופך לסוחף ובעל נפתולי עלילה מסמרי שיער שבסיומו אתה לא יודע אם לאהוב את הגיבורה או לשנוא אותה.

[*]

(צוות הסרט "הסנובית" בפסטיבל בוסאן. צילומים: רון פוגל)

ההקרנה נערכה בקומת הקולנוע של חנות הכלבו "לוטה". ממש כמו סינמה סיטי שלנו אך יותר גדול ומפואר. בסיום ההקרנה עלו הבמאית שין א-גה שזהו סרטה השני בסך הכל והשחקנים לענות לשאלות הקהל. האווירה מאד לא פורמלית ואין כמעט לא קוריאנים בקהל. בשבילי ובשביל עוד שני זרים הביאו מתורגמנית. הבמאית סיפרה שבעקבות סיפור ששמעה על בחורה שהתקבלה במרמה ללימודי אומנות החליטה לעשות את הסרט. הסרט עוסק בשאלה מרתקת והיא מהי האמת והאם האמת בכלל חשובה. זה כוחו של הקולנוע הקוריאני. להביא מורכבות ועוצמה גם לסרטים הקטנים ביותר.

לאחר מכן מיהרתי למלון גרנד הוטל המפואר שם נערך טקס הטבעת כבוד של ידיו של האמן ריושי סאקאמוטו בשדרת הכוכבים של בוסאן. בגלל מזג האוויר את טביעת הידיים שנעשתה בגג המלון יעבירו לאחר מכן לשדרה. סקאמוטו הצנוע, שניגן בפתיחת הפסטיבל את שיר הנושא מתוך ״חג מולד שמח מר לורנס״, דיבר שוב על אמנות ללא פוליטיקה (רמז לימים פחות יפים של פסטיבל בוסאן).

[*]

(ריושי סקאמוטו באירוע הטבעת הידיים)

בחזרה להקרנת ערב והפעם בחנות הכלבו הענקית "שינגה". הסרט ״צמיג שטוח״ מספר על זוג שחי בכפר קטן אי שם שעתיים נסיעה מסיאול. הבעל הוא פנצ׳ר מאכר שבקושי עובד. הוא הוגה רעיון מבריק: הוא יפזר נעצים ומסמרים על הכביש ומי שייפגע הצמיג שלו יגיע מן הסתם אליו והעסק עובד. הביזנס פורח ואחרי שהוא מאתר ילד שנחטף מהוריו ומקבל סכום כסף נאה נדמה שהבעל ואשתו הגיעו למנוחה ולנחלה. אבל ראש הכפר מגלה את המזימה עם הנעצים והבעל ואשתו ישלמו מחיר כבד על חטאיהם. סרט על תאוות בצע, על החיים במקום קטן ועל הרצון להפוך למקובל. סרט קטן וממזרי. הכלבו נסגר ואני יוצא לרחובות בוסאן הדי שוממים. יש לי עוד שעה פלוס עד להקרנת סרטי אימה בחצות במסגרת ה״מידנייט פשן". רק חובבי אימה אדוקים כמוני והרבה קוריאנים צעירים באים להקרנה המפוצצת של הסרט הקנדי ״איזבל״ שעוסק ברוח המאיימת על זוג צעיר. די סתמי ומאכזב. ראיתי סרטי רוחות הרבה יותר טובים.

יום למחרת מזג האוויר אחרי הטייפון המשיך להיות חם ולח. מה שמדהים הוא שכל העצים שנעקרו בסופו הושבו למקומם ובעזרת תמיכה של מוטות ברזל שוב נראות השדרות הראשיות של בוסאן כאילו דבר לא קרה. יעילות אסייתית. בכלל בוסאן מפתיעה בבנייה המתוחכמת שבה שכוללת מעבר למתחם הפסטיבל ולחנויות הכלבו הענקיות שלצדו גם אולמות כנסים עצומי מימדים (שבאחד מהם מתקיים שוק הסרטים של הפסטיבל). בוסאן, שמספר תושביה עולה על שלושה מיליון, היא עיר תוססת ומודרנית ומקומות הבילוי פתוחים עד השעות הקטנות של הלילה.

ובצהריים הוזמנתי לארוחת צהריים של מנהלי ואוצרי פסטיבלים אסייתיים שהתקיימה במסעדה קוראנית מסורתית ונערכה בישיבה על הברכיים וללא נעליים (ממש כמו אצל היפנים). במפגש הכרתי מנהלי פסטיבלי קולנוע אסייתי מאיטליה, הולנד, ספרד ומקסיקו וגם אוצרי תכניות קולנוע אסייתי מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ומ"הסמית'סוניאן" בוושינגטון. האוכל כלל כמובן בשר ודגים ואת המאכל הלאומי בקוריאה - הקימצ׳י. רוב הנוכחים ציינו את איכות הסרטים הישראלים בשנים האחרונות וכמו תמיד כשאני בחו"ל הפכתי מיד לפטריוט גאה.

אחרי הארוחה חזרתי שוב למלון גרנד הוטל לפגישה עם ג׳יסון בלום החינני, מנהל חברת ההפקות "בלום פרודקשיינס" שהפיקה בין היתר את סרטי "פעילות על טבעית" ,את סרטי "הטיהור", "הרוע שבפנים", "תברח" וכמובן את "וויפלאש" הנהדר. בלום נמצא בבוסאן לרגל הקרנת ההפקה החדשה שלו "האלווין 2018", סיקוול למקור מלפני ארבעים שנה שמתעלם מכל ההמשכים שנעשו לאחר מכן ומחזיר את האלוהים של הסקרים-קווינס, ג׳ימי לי קרטיס, למרכז הבמה.

בלום המאוד חביב דיבר על המוטו של החברה שלו להפיק סרטים איכותיים ודלי תקציב. הוא מצליח לעשות זאת כשהוא משלם את השכר המינימלי לצוות כולל לבמאי ולשחקנים, אבל יש אפשרות להשתתף ברווחים וכך בעבר הוא שילם מיליונים על סרטם שהצליחו. בתשובה לשאלה על שימוש בדאטה כדי ליצור תסריט פסל בלום את העניין ואמר שאמנות אי אפשר לכמת על ידי נתוני תוכנת מחשב.

[*]

(מפגש עם מפיק האימה ג'ייסון בלום)

לשאלתי על ההצלחה של "פעילות על טבעית" (שביים הישראלי אורן פלי) ציין בלום כי הסרט היה בעצם נקודת המפנה להצלחה של החברה שלו וכי הוא מנסה שאותם יוצרים יעבדו גם על סרטי ההמשך בין כבמאים או כמפיקים כפי שפלי שימש מפיק של ההמשכים בסדרת "פעילות על טבעית". בלום ציין כי הסכים להפיק את "האלווין" החדש רק בתנאי שג׳ון קרפנטר, הבמאי של הסרט המקורי, יהיה מעורב בפרויקט. אני אצפה בסרט בעוד יומיים וכבר לא יכול לחכות. בלום ציין גם את אמונתו בבמאים צעירים ולאו דווקא מוכרים כמו דמיאן שאזל שכעת הוא אחד הבמאים הבולטים בעיר הסרטים אחרי סרטיו "לה לה לנד" וכעת "האדם הראשון".

לקראת ערב הגעתי לאולם הקולנוע של אחת האוניברסיטאות בבוסאן שגם בה מוקרנים חלק מסרטי הפסטיבל. צפיתי בסרטו החדש של אחד מבכירי במאי סין בכל הזמנים ז׳אנג יימו. הסרט ״הצל״ מספר על סין בתקופת שלוש הממלכות. זוהי דרמה תקופתית מרהיבה, אמנם לא גרנדיוזית כמו ״גיבור״ אך נדמה שזהו אחד מהסרטים האפלים והקודרים של המאסטר הסיני הוותיק.

הסרט מספר על אדם שהוא צלו של מפקד הצבא. הכפיל נשלח להילחם במקום המפקד מול ראש הצבא היריב. העלילה מסתבכת כשמתברר שבמפקד הצבא שולט המלך שמסתתר במרתף הארמון ובינתיים הכפיל מתאהב באשת מפקד הצבא. אמנם לא מדובר ביצירה מרטיטה של לי כמו ״לחיות״ או ״הפנסים האדומים״, אך סצנות הקרב הן מופלאות ולעיתים נדמה שאנו צופים בגרסה סינית ליצירותיו המוקדמות של אקירה קוראסווה. זהו סרט עקוב מדם, אפל ואכזרי ששואל שאלות על זהות ועל אמונה בעצמך. אני לא זוכר מזמן כאלו תלבושות מרהיבות והכל בצבעי כסף ושחור. לילה כבר יורד על בוסאן וזה בדיוק הזמן ללכת למסיבה האיטלקית במלון פראדייז. להתראות עד ליום הבא.