Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: העונה החדשה של ערוץ 2 - ביקורת טלויזיה

בחלק זה אסקור את השידורים מיום ד', שידורי קשת.

אמא מחליפה, יום רביעי בשעה 20:45

הסדרה מבוססת על פורמט בריטי ואמריקאי מצליח מאוד, שנקרא "WIFE SWAP". במרכז התכנית, עומדות בכל פרק, שתי משפחות חדשות, אשר מחליפות ביניהן את האמהות, למשך שמונה ימים, שבהם אסור להן ליצור שום קשר עם משפחתן. כל אחת הולכת לחיות בביתה של השניה ובארבעת הימים הראשונים, עליה לעשות את המטלות של השניה ולחיות לפי חוקי ביתה. לאחר ארבעה ימים החוקים מתחלפים והאמא החדשה יכולה להכריח את המשפחה "החדשה" לחיות לפי חוקיה. ברור שכדי להפוך את כל הנושא למעניין, בכל שבוע מתחלפות ביניהן שתי אמהות, אשר יש ביניהן פער גדול כלשהו,: מבחינה עדתית, מבחינה כלכלית, מבחינת הגישה שלהן לגידול הילדים או כל פער אחר. המטרה העיקרית (מעבר לבידור שנוצר בעקבות הפערים) היא, לגרום לכל אחת מהן, לראות נקודת השקפה שונה ואולי ללמוד משהו מהאשה השניה וממשפחתה.

קל מאוד להתייחס לתכנית כזו בביטול. ז'אנר הריאליטי, ללא כל ספק, הוא פולשני מאוד ויש עליו לא מעט ביקורת הטוענת כי מדובר בניצול. לפי ביקורת זו, התכניות מוצאות אנשים, אשר רוצים שיראו אותם בטלוויזיה ובניצול חולשה זו, פולשות בצורה מציצנית מאוד לחייהם. אני לעומת זאת חושב, שמדובר באנשים מבוגרים וששני הצדדים יוצאים נשכרים. בשום אופן לא מדובר באנשים חלשים בשכלם, שנוצלו בצורה בוטה. ז'אנר הריאליטי כשמו כן הוא, הוא מראה לנו את המציאות של אנשים כמונו, בגובה העיניים ובדיוק מכך נובעת גם הפופולריות הגדולה שלו. לדעתי אין כל מקום לפסול את הז'אנר בצורה כוללנית וכמו בכל ז'אנר טלוויזיוני יש תכניות טובות ויש תוכניות גרועות, שאכן נראות כמו פלישה מיותרת לחייהם של אנשים.

הרעיון של החלפת אמהות, נשמע מטורף בבסיסו. לתת לאשה זרה לטפל בילדייך ולחיות עם בעלך (לא באותו חדר כמובן) במשך שמונה ימים, נשמע בלתי אפשרי ללא מעט נשים. אבל אם שמים בצד לרגע, את ההתנגדות הראשונית וצופים בתכנית, מבינים שיש בה המון דברים טובים. דווקא בגלל אותם פערים בין המשפחות, האמהות ומשפחותיהן מרוויחות המון מהתכנית בשני תחומים עיקריים: האמהות, הבעלים והילדים לומדים להעריך הרבה יותר את מה שיש להם ומצד שני כל משפחה לוקחת רעיונות חדשים, לחייה המשפחתיים, מהמשפחה השניה. התכנית אמנם כופה על המשפחה, את הדרך השניה, המנוגדת בדרך כלל, במשך ארבעה ימים (אחרי החלפת החוקים), אבל בגמר ארבעת הימים הללו, כל אחת מהאמהות חוזרת למשפחתה ובוחרת יחד איתם, אילו מהחוקים המנוגדים, שווה לנסות ליישם. בנוגע לטענות הניצול, צריך תמיד לזכור שסביר להניח שמשפחות שרצו להשתתף בתכנית כזו, רצו לקבל הצצה על סגנון חיים מנוגד לשלהן ואולי ללמוד דבר או שניים. ואם זה מה שהן רצו, סביר להניח שהן היו צמאות לשינוי או לפחות לאישור הבחירות שלהן ובכך אין כל פסול.

הפרק הראשון היה מצויין. קודם כל ראוי לציין את ההפקה המרשימה. הצילום, העריכה, הקריינות וההפקה כולה, נראו מקצועיים מאוד. השילוב בין קטעי הריאליטי ובין ראיונות עם המצולמים שהגיבו על המתרחש, היה גם הוא משובח. הפער בין שתי המשפחות בפרק זה היה מצד אחד בחום שמופגן בין בני הזוג ומצד שני בגישה החינוכית לילדים. בעוד במשפחה אחת הבעל עובד מחוץ לבית ואשתו אחראית לרוב מטלות הבית, כופה עליהם חינוך קפדני ומשמעת ודואגת להם לאוכל מבושל ובריא, המשפחה השניה נותנת יד חופשית לילדיה, אין להם כל חוקים או גבולות, הם מזמינים אוכל מבחוץ כל הזמן ומקפידים מאוד על בילויים זוגיים. הפרק הצליח להיות מעניין מאוד והדגים בדיוק את מה שטענתי, לגבי היכולת של תכנית זו להעניק משהו למשתתפים בה ואפילו לשנות במקצת את חייהם לטובה. במשפחה הקפדנית בה הבעל לא העריך את אשתו שעשתה את מטלות הבית, האם החדשה הכריחה אותו לעשות את כל מטלות הבית וגם הכריחה אותו לקנות שרשרת ופרחים לאשתו ושטפה אותו שעליו להראות את אהבתו. הוא מצידו למד סופסוף כמה קשה אשתו עובדת בבית ונראה כי הוא עבר התחלה כלשהי של שינוי. במשפחה השניה לעומת זאת, הבינו כי יש צורך לשתף את הילדים במטלות הבית ולהתחיל גם לקבוע להם קצת גבולות. ברור שאפשר להיות ספקנים ולהגיד שהכל יחזור לקדמותו שבוע אחרי גמר הצילומים, אבל העובדה הבלתי ניתנת לערעור היא, שהתכנית הציגה להם אופציה אחרת והם עצמם בחרו מה לקחת ממנה וזה לדעתי העיקר פה. יותר מזה אי אפשר לצפות מהתכנית לעשות. כמובן שכל הלמידה ההדדית הזו מהצד האחר, נותנת רעיונות גם לצופים, שהצליחו לזהות את עצמם או חלקים מגישותיהם, באחת המשפחות.

לסיכום, מדובר בתכנית ריאליטי מרתקת, עשויה במקצועיות ובעיקר בתכנית שמצליחה לעורר מחשבה, לפקוח עיניים ולהתחיל סוג של שינוי חיובי, בחייהן של שתי משפחות. התכנית עוקבת אחרי משפחות, שהן בדיוק כמונו בהמון מובנים וכל אחד ימצא חלקים להזדהות איתם. מומלץ בחום.

בולדוזר, יום רביעי בשעה 22:00

תכנית התחקירים של מיקי רוזנטל, "בולזדוזר", אינה חוששת להכנס לעימותים ומצליחה לזעזע ולחשוף נושאים חברתיים חשובים. הסגנון של תכניתו נקרא בין השאר בשם, וידאו-אקטיביזם, בגלל העובדה שהתכנית לא מתביישת לנצל לטובת הציבור את כוחה הפולשני של מצלמת הטלוויזיה. בדרך כלל בתחקירים טלוויזיוניים, בכל הנוגע לקטעים המצולמים, או שמתאמים עם המצולמים את צילומם והם שוקלים את מילותיהם בקפידה, גם אם מתקילים אותם בשאלות קשות, או שמשתמשים במצלמות נסתרות. בתכניות כמו בולדוזר לעומת זאת, המצלמה נחשפת במכוון בפני המצולמים, ללא כל תאום מראש, בהפתעה. מיקי רוזנטל מגיע למקום עם מצלמה ומתקיל את המצולמים עם השאלות הקשות והמתבקשות ביותר. להבדיל מתכניות תחקירים אחרות, בסוג כזה של תכניות, המנחה מתערב אישית במתרחש ודורש במפגיע שינוי ולא רק מחכה לאימפקט בעקבות שידור התכנית עצמה. הזעזוע שנגרם למצולמים, כמו גם העובדה שהם יודעים שהכל מצולם לטלוויזיה וישודר בפריים טיים, אמור להיות הכוח המניע של השינוי.

לפני שאתייחס לפרק הראשון ששודר בשבוע שעבר, אתייחס לז'אנר הספציפי הזה של תכנית התחקירים והאקטואליה. סוג כזה של תכניות (ביניהן אפשר למנות גם את התכניות של רינו צרור וגיא מרוז) הוא כלי חשוב בו מנסים לתעל את הכוח הפולשני של הטלוויזיה, לחשיפת עוולות לטובת הציבור. יש לא מעט ביקורת על הצדדים המשחיתים בטלוויזיה ואני חושב שקיומו של ז'אנר כזה, שלפחות מתעל את כוחה לכיוונים חברתיים ומנסה להוביל שינוי, הוא חיובי ולו לשם האיזון החיובי. כמו תמיד, נשאלת השאלה כמה זה אפקטיבי והאם זה באמת יכול להניע שינוי כלשהו? אני חושב, שמזיזים מה שאפשר, שהסגנון הזה הוא אפקטיבי יחסית ושמוטב מעט מכלום. יתרה מזאת, לתכניות כאלו ישנה אפקטיביות כפולה, משום שהן מצד אחד מניעות שינוי בגלל ההתערבות בהתרחשות ומצד שני מעלות את הנושאים על סדר היום לאחר שהן משודרות, בדיוק כמו כל תכנית אקטואליה ותחקירים מכל סוג.

הפרק הראשון הוקדש לחשיפת ההסתדרות החדשה במערומיה. אי אפשר להתעלם מהאקטואליות של הנושא, לאור העובדה שבאותו יום בו שודרה התכנית, נבחר לראשות מפלגת העבודה, עמיר פרץ, שעומד בראש ההסתדרות ושבין השאר ניצל אותה ואת המנטרה החברתית שלו כדי לנצח. התכנית של רוזנטל חשפה ביסודיות את דרכי פעולתה (או אי פעולתה) של ההסתדרות וכרגיל, רוזנטל התערב גם במתרחש כאשר הוא ארגן הפגנה במקום בו פרץ נאם, יחד עם עובדים שנפגעו מהסתדרות ויחד איתם הוא דרש תשובות. במקרה שני בפרק, רוזנטל ראיין מלצרים מנוצלים שהועסקו ע"י קבלן והגישו אוכל ושתיה בכנס של ההסתדרות ולאחר מכן הוא נכנס לכנס ועימת את עמיר פרץ ואת שאר הנוכחים מול השאלה, "כיצד הם יכולים לשבת ולשתות ולאכול כשמלצרים שזכויותהם נפגעות מגישים להם?".

מלבד קטעי ההתערבות, מיקי רוזנטל עשה תחקיר מקיף, ששילב המון אנשי מקצוע מתחום העבודה ומתחום המשפט, שהתייחסו לזכויות המשפטיות של העובדים. התכנית שלו, חשפה שערורייה גדולה, אם כי בעיני קצת צפויה, בכל הנוגע להתנהלות ההסתדרות. לאחר הצפייה בתכנית, הסתבר כי ההסתדרות דואגת בעיקר לדמי החבר, שמשולמים לקופתה ובכל הנוגע לזכויות העובד, נאבקת בעיקר עבור העובדים החזקים, בעלי הועדים המשופשפים, כמו עובדי הנמלים וחברת החשמל ומזניחה את החלשים, את המאבטחים, את עובדי הסיעוד ואת המלצרים. התכנית הראתה, שבמקרים רבים ההסתדרות חותמת הסכמים קיבוציים עם המעבידים המנצלים, הסכמים שעוזרים לכסף להגיע לקופת ההסתדרות, אך רומסים ופוגעים בזכויות העובדים.

התכנית של רוזנטל היא נפלאה, התחקירים שלו לא משאירים שום אבן בלתי הפוכה וההתערבות שלו במתרחש משעשעת ואפקטיבית כאחד. אני עדיין בספק, בעיקר לאור השחיתות הפושה בעמדות הכוח והאדישות הגדולה של הציבור, האם תכנית כזו יכולה באמת להזיז משהו, אך בעיני, שימוש בתכנית כזו, היא אחת הדרכים היותר יעילות להניע שינוי ויש חשיבות לקיומה ולקיום תכניות כמותה. בשבוע הבא, התכנית תעסוק בקופות החולים ובשרות שהן נותנות (או לא נותנות!?) לציבור וזה עומד להיות מעניין ומרגיז לא פחות.