Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: Seret מהעבר

בראשית ימי ה-DVD, לפני שההורדות באינטרנט נהפכו למיינסטרים, היה לי מכשיר וידאו קטן בבית. למכשיר הזה דוד שלי היה מביא מלא קלטות של סרטים מצוירים ישנים. רובם היו של דיסני, משם גם השגתי את האהבה העצומה שלי לסרטים אלו, אך מתוכם צצו שניים שהיו שייך לחברה המתחרה. הלוא הם "וורנר ברוס" וחבורת ה"לוני טונס". אחד מהם היה "באגס באני וחבריו", השני היה קרוי "ספייס ג'אם".

"ספייס ג'אם" מתחיל כאשר לונה-פארק כושל של חייזרים מצוירים מחפשים אטרקציה מיוחדת בשביל להציל את המקום ולפתע נתקלים בסרטון מעולמם של הלוני טונס. החייזרים מתאהבים בטונס אך באהבה כמו אהבה מגיעה גם שליטה, והם מאיימים על חייהם במידה ולא יבואו איתם לפארק. הטונס מציבים להם תנאי: אם ינצחו במשחק כדורסל מולם הם יסכימו לבוא, אך אם הטונס ינצחו על החייזרים לעזוב אותם בשקט. לצורך כך, מגייסים הטונס את מייקל ג'ורדן שזנח את ה-NBA בשביל לתפקד כשחקן בייסבול כושל (כפי שקרה גם במציאות).

[*]

"יש לי גזר בשיניים?" – באגס באני פוגש את מייקל ג'ורדן

עבורי הסרט היה שיקוף של יום שני אחרי הצהריים טיפוסי בגיל 5. אני עדיין זוכר את עצמי כילד קטן הנעמד יום יום מול בריונים, כמו כל ילד בגיל הזה. אבל בשובי הביתה ראיתי את החבורה החביבה נעמדת מול חבורת מפלצות ענקיות. תחת אימונו של מייקל ג'ורדן, סמל הגבריות והספורט, החבורה לומדת כי להיות חזק זה לא להיות ענק ובריון אלא רק להאמין בעצמך.

כך חינך במאי הסרט ג'ו פיטקה דור שלם של ילדים להאמין בעצמם ולהתייצב כנגד המפלצות שמולם. פיטקה עשה זאת כשהוא לא ויתר על העיצוב הנהדר של הסרט ועל קצב גבוה. עוד אפשר להחמיא לסרט על ההשקעה של הקאסט. אם נעזוב את ג'ורדן ובאגס באני, מככבים כאן גם רוב הכוכבים של ה-NBA בשנות התשעים כמו צ'ארלס ברקלי, פטריק יואינג, לארי בירד, וגם כוכבי הוליווד כמו ויין נייט (ניומן מ"סיינפלד"), דני דה ויטו וביל מארי בתפקיד בלתי נשכח בתור ביל מארי.

[*]

"תגיד, כמה-כמה?" - ויין נייט והטונס בסצנת הכדורסל המקורית של "רמזור"

הקונספט התחיל בשנות התשעים, כאשר הילדים העדיפו את המצוירים של ערוץ "קרטון נטוורק" וכמובן "פיקסאר" על פני צפייה בלוני טונס. בשביל להרוויח כסף ולא לבטל את הסדרה לחלוטין, השתמשו "האחים וורנר" בדמויות לכל מיני מותגים ופרסומות. אחד המותגים היה לחברת "נייק" המצליחה, שהשיגה גם את מייקל ג'ורדן לפרויקט. הפרסומת המשעשעת הציגה את ג'ורדן לצד באגס באני במשחק כדורסל כנגד מרווין איש המאדים וחבורת חייזרים. הפרסומת הייתה הצלחה ונהפכה לסדרת פרסומות שהצליחה אף יותר משידורי הסדרה בערוץ ניקולודיאון. "האחים וורנר" היו כל כך מרוצים מהפרסומת שהם הסכימו לשים 80 מיליון דולר על סרט קולנוע לייב-אקשן המשלב אנימציה, מין גרסה משלהם להצלחה של "מי הפליל את רוג'ר ראביט".

הסרט היה הצלחה אדירה ומשך 100 מיליון דולר בארצות הברית בלבד. בניגוד לשאר סרטי הילדים של אותה תקופה, "ספייס ג'אם" פנה לסוגים רבים של קהל. כך הוא נהפך לא רק לסרט של ילדים בני 4 שאוהבים את הארנב החמוד, אלא גם לילדים בני 12 שאהבו ספורט. הסרט לא שכח את המבוגרים שגדלו על הסדרה. לכן הרבה מהבדיחות היו מורכבות גם מחיי היום-יום של התרבות האמריקאית כמו הופעת האורח של ביל מארי.

"ספייס ג'אם" גם הציג דמות חדשה בשם לולה באני. באני היא לא רק היפוך נשי לבאגס באני, הדמות הבולטת בסדרה, לא רק מהדמויות הנשיות היחידות שהוצגו בלוני טונס עד לאותו זמן, אלא הדמות היחידה בסדרה שהראתה דמות נשית חזקה שאיננה מכשפה או סבתא זקנה ששומרת על ציפור צהובה. הסרט גם מאוד מעצים את דמותה של באני בתור אישה שמנצחת את כל החייזרים, גורמת לכל הטונס להתאהב בה ואפילו משפילה בסצנת הבכורה שלה את באגס באני, מלך הלוני טונס. כך בעצם תרם הסרט והדמות לאמירה של התנועה הפמיניסטית אשר התגברה בשנים אלה.

[*]

"אל תקרא לי בובה" – לולה באני בפרסומת לכפפות

זה רק משהו אחד מתוך ההשפעה של הסרט על הדור הצעיר. אני לא אומר שהוא יצר אמצעי מבע קולנועיים חדשים שילמדו בבתי ספר לקולנוע, אלא על הערכים שהוא השריש בדור זה. על רוח המלחמה הספורטיבית שכל הורה כיום נלחם בה לטוב ולרע, על דמות החנון הקטנה (ובוא נודה בזה, הטונס די מתאימים לדמות החנון) שמשתמש בתחכום ובראש בשביל לנצח את הבריונים ואף לזכות בבחורה (לולה באני). זה סרט מהסוג שאני עדיין יכול לראות, אחרי לפחות 40 צפיות קודמות, ולא לזוז מהכיסא, מה שהופך אותו גם 20 שנים אחרי לסרט שלא התיישן עם הזמן.