Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: כמו ביקור בתערוכת אומנות - פריחת הדובדבן

מאת: רון פוגל

מה יש לקולנוע המערבי מיפן? עושה רושם שכל יוצר שרוצה לחטט קצת בנפש גיבוריו ולשלוח אותם להרהורים על משמעות החיים במקום רחוק ואקזוטי מגיע בסופו של דבר אל ארץ השמש העולה - אותה מדינה עם היסטוריה מפוארת של סמוראים, הייקו ובמקרה של "פריחת הדובדבן" גם של ריקוד הבוטו.

ב "פריחת הדובדבן", סרטה החדש של הבימאית המוכשרת דוריס דוריי מגיע הגיבור בנפש שבורה אל רחובות טוקיו ודווקא שם הוא מוצא גאולה. מצפייה בסרט ברור שמדובר ביוצרת שהולכת עם האמת שלה עד הסוף ונוטה לכיוון הקולנוע האומנותי ופחות (הרבה פחות ) המסחרי .

[*]

הסרט מספר את סיפורם של זוג מבוגר טרודי ורודי (וכן יש משמעות לעובדה ששמו של הבעל מורכב משם אשתו ועוד אות אחת ובכלל עושה רושם שדוריי מקפידה עד מאד על כל פרט קטן בהפקת הסרט). הזוג המבוגר נוסע לבקר את ילדיהם בברלין במה שנראה כעוד סרט על מפגש משפחתי מייגע וחושף משקעי עבר.

הנלורה אלסנר, המגלמת את דמותה של טרודי מנפיקה הופעה יוצאת מן הכלל באיכותה ודרך מבטים קטנים ותנועות היא מביאה את עצמה הרבה יותר מאשר בדיבור.

[*]

בתפנית עלילתית מרתקת ולא צפויה מוצא עצמו רודי, הבעל, לבדו והוא מחליט לנסוע לבקר את בנו שעובד בטוקיו. דוריי ציינה כי בפעם הראשונה שהגיע לטוקיו היה נדמה לה שהיא בתוך חלום - וכך גם רודי מרגיש שהוא חולם בהקיץ - ומחלומו הוא יתעורר רק לקראת סוף הסרט.

דוריי ציינה כי "פריחת הדובדבן" הושפע מאד מיצירותיו של הבימאי היפני הגאון יסוג'ירו אוזו, בעיקר מסרטו "סיפור טוקיו". כמו ביצירתו של אוזו סרטה של דוריי הוא איטי (ולרוב איטי מדי). וכמו אצל אוזו היא מנסה (די בהצלחה) לייצר קולנוע "מתבונן" קולנוע שבו לכל הסביבה יש חשיבות - גם מה שנמצא בפריים וגם מה שמחוץ לו. קולנוע שבו הסיפור של טרודי הוא רק פסיק קטן באוקיאנוס החיים האין סופי של העיר הגדולה והתובענית וכמו אצל אוזו היא בעצם מראה לנו כי הגיבור יגיע לגאולה בכך שיבין כי לא כל העולם סובב סביבו ורק כשהוא יתחבר גם לרחשי ליבם של אחרים הוא יוכל להגיע לשלווה.

[*]

בניגוד לאוזו ולטקאשי קיטאנו שגיבוריהם חיים ב"שקט זועם" טרודי\ הבעל המבוגר בגילומו של השחקן אלמר וופר, אינו מסוגל עד לסוף הסרט לחיות בשלווה והוא בתזזיות מנסה להגיע למנוחה ולנחלה אך ללא הואיל.
בטוקיו מתוודע רודי לרקדנית בוטו צעירה. מכיוון שאשתו טרודי אהבה מאד את הריקוד היפני המיוחד הזה הוא מתחבר לצעירה התזזיתית ודרכה מוצא את עצמו בסופו של דבר. נדמה שהיחסים בין רודי לבין הצעירה הם החלק החלש בסרט ומציגים את יפן בכלל ואת תרבותה בפרט בעיניים מאד מערביות סטריאוטיפיות. רודי משוטט ברחובות העיר כשהוא אינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו וטוקיו הופכת אצל דוריי למשל פשטני על איבוד הדרך של האדם בעולם.

[*]

למרות אורכו של הסרט ולמרות התבוננותו השטחית משהו על המזרח הרחוק מדובר ביצירה יפיפייה מבחינה חזותית, יצירה שקולה ומאופקת שמצליחה לרגש ולהפתיע.

סרט לחובבי הקולנוע האומנותי והלא מתפשר. הצפייה ב"פריחת הדובדבן" משולה לביקור בתערוכת אומנות: צריך לבוא רגועים, לקחת את הזמן מול כל סצנה לתת לאווירה לעטוף אותך ואז גם אפשר ליהנות מחוויה קצת שונה אך מאד מספקת.