ניצחון הרוח האנושית: ראיון עם במאית עניינים אישיים

צפיתי לראשונה בסרט" עניינים אישיים" בפסטיבל קאן לפני עשרה חודשים אבל חלק מהתמונות בסרט צפו ועלו אצלי מאז. עלילת הסרט, שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה, עוקבת אחר זוג מבוגרים שחי בעייפות בנצרת לקצב שגרת היומיום. בצד השני של הגבול, ברמאללה, בנם טארק מבקש להישאר רווק נצחי, בתם עומדת ללדת בעוד בעלה מקבל הצעה לשחק בסרט והסבתא מאבדת את שפיותה. כשבוע לפני שהסרט עולה לאקרנים שוחחתי עם במאית הסרט מהא חאג'.

גיבורי סרטך חיים ברמאללה, בנצרת וגם בשבדיה. מדוע בחרת בשבדיה?

"הסרט בעצם התחיל בשבדיה. אחי שמתגורר שם שלח לי תמונה של בקתה שיש לו במקום מבודד, שלוש שעות נסיעה משטוקהולם. בתמונה רואים בקתה, אגם ומזח עם שני כסאות ריקים. אחי כתב לי שהוא מתכוון להזמין את הורינו לביקור בבקתה ומיד דמיינתי אותם יושבים על שני הכיסאות בשולי האגם ואז התחיל הרעיון של הסרט לקרום אור וגידים. דמיינתי מה יעשו הוריי במקום שבו אין טלוויזיה ואין לאן לברוח ואז הם יצטרכו לתקשר ביניהם. שבדיה היא המקום הרחוק המנוכר שבו ניכר בבירור כי בן המשפחה לא מוצא את מקומו".

איך היו התגובות לסרט בהקרנות מוקדמות?

"מרגשות. גם בארץ וגם בחו"ל אנשים מאוד הזדהו עם גיבורי הסרט ושמחו ללמוד משהו על פלסטינאים שכמעט ולא זוכים להופיע בקולנוע".

[*]

חאג' היא תושבת נצרת המגדירה עצמה כפלסטינית החיה בישראל. זהו סרטה הראשון כבמאית, לאחר שהחלה את דרכה בתחום הספרות בו הוציאה שני תארים ועבדה כמעצבת הפקה בסרטים שונים בהם "הזמן שנשאר" של איליה סולימאן ו""ערבאני". "עניינים אישיים" מבוסס על תסריט אותו כתבה לפני שנים המבוסס באופן רופף על סיפורים ממשפחתה. יש בסרט משחק בין חללים פתוחים (האגם, הים) לבין מרחבים סגורים (הסבתא שכולאים אותה בבית מחשש שתצא ולא תדע לחזור, חדר החקירות שבו נחקרים שניים מגיבורי הסרט) האם זה מכוון?

"בוודאי. המקומות הסגורים הם אלגוריה לדמויות הכלואות בתוך מציאות ובתוך עצמן במישור האישי וגם אלגוריה לעם הפלסטינאי הנמצא תחת כיבוש. המקומות הפתוחים הם שביל הבריחה של הדמויות הלכודות. אצלי אין מקום ליד המקרה. אני מביעה את עצמי דרך מקומות וחללים וגם דרך הדמויות. הכל מחושב עד לפרט האחרון".

למרות המוקפדות הזו, יש לא מעט הומור בסרט, על גבול האבסורד. מדוע השימוש בסצנות טראגי-קומיות?

"אני יוצרת במציאות אבסורדית ולכן מביאה סיטואציות שהן אבסורדיות, כמו צוות צילום שטועה בדרך ולא ברור לו אם הוא נמצא בתחומי ישראל או בשטח הרשות הפלסטינית. הם נתקעים בדרך ובסצנה הזויה לחלוטין מחליטים ללהק לסרטם את המכונאי שחילץ אותם. הסבתא מייצגת את דור ההורים, את קולו של העם הפלסטינאי שנמצא כאן שנים רבות, אבל הישראלים אינם רוצים להכיר בקיומו וגם הפלסטינאים בני הדור הצעיר לא רוצים לדעת על עברם ולכן כל פעם שהסבתא מנסה לספר את סיפורה קורה משהו שמונע זאת ממנה. עד לרגע שבו היא מצליחה סוף סוף לספר את אשר על ליבה".

לקראת סיום הסרט לאחר שנחקרו בחדר חקירות דחוס, פוצחים שניים מגיבורי הסרט בטנגו חושני. מדוע בחרת בסצנה זו?

"הריקוד בחדר החקירות מסמל בעיניי את ניצחון הרוח האנושית. דווקא לאחר שנחקרו והושפלו מצליחים הגיבורים להתנער, להתנתק ולפרוץ בריקוד סוער וחושני שמביע את רגשותיהם שהיו עצורים לכל אורך הסרט. אני לא בטוחה שהסרט אופטימי כי אני די סקפטית לגבי המצב הפוליטי, אבל יש כאן בכל זאת אמירה על האדם שלא נכנע וממשיך בדרכו למרות הכל".