Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: לחצות את הגשר

לאחר ההצלחה של "עם הראש בקיר", זוכה האוסקר האירופאי לסרט הטוב ביותר וזוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין, יוצא כעת הבמאי הטורקי-גרמני פאטי אקין במסע לרוחב ולאורך המוסיקה הטורקית. יחד עם אלכסנדר האקה, חבר להקת אוונגארד גרמנית, יוצאים השניים לתפוס את המגוון המוסיקלי של איסטנבול. מטרתם היא לחשוף אוזניים זרות לספקטרום הרחב ביותר האפשרי של מוסיקה טורקית, בקצה האחד הערבסקות הקלאסיות והמוסיקה הסופית, דרך הרוק, הג'ז והיפ-הופ ועד המוסיקה האלקטרונית המודרנית מהקצה השני.

"בסיס הבית" של האקה הוא מלון ברובע ביוגלו, כנראה הנקודה ה"אירופאית" ביותר בכל טורקיה. מכאן הוא ממשיך דרך עולם זר, רצוף סתירות, מלא חיים ומפתה, אוסף התרשמויות ושירים, נסחף בזרם הלא ניתן לעצירה של העיר הענקית הזאת.

[*]

בין המוסיקאים המשתתפים בסרט ניתן למצוא את נגן הקלרינט סלים ססלר עם סגנונו המוכר של ג'ז צועני, מרקאן דדה - המכונה הדרוויש הדיגיטלי בשל השילוב שהוא מבצע בין מוסיקת מועדונים למוסיקה הסופית העתיקה, איינור המבצעת מוסיקה כורדית מסורתית שלא תמיד היתה מותרת להשמעה בטורקיה, אוראן גנג'בי - ה"אלביס" של המוסיקה הערבסקית, והדיוות האגדיות של המוסיקה הטורקית - מוזאיין סנאר וסאזן אקסו.

המוסיקאים המשתתפים בסרט:

אלכסנדר האקה – חבר להקת האוונגארד הגרמנית Einstürzende Neubauten כבר מעל ל 20 שנים. הוא נחשף לראשונה לאיסטנבול כאשר עבד עם פאטי אקין על "עם הראש בקיר". באיסטנבול הוא פגש את חברי הלהקה הניאו-פסיכודלית "באבה-זולה" וכאשר נגן הבס שלהם פרש הוא התבקש להחליפו. אלכסנדר האקה הוא אספן של סגנונות מוסיקליים ובסרט הוא מסתובב עם אולפן הקלטות נייד לאסוף את הצלילים של איסטנבול.

סאזן אקסו – מכנים את סאזן אקסו (בתמונה למטה) "הקול של איסטנבול", הדיווה הגדולה של המוסיקה הטורקית בעשורים האחרונים. מאז תחילת הקריירה שלה בשנות ה 70 התייחסו אליה כמו לאלה, והיא ידועה הרבה מעבר לגבול הטורקי. סגנון שירתה המיוחד, המטעין כל מילה בשיריה ברגשות עמוקים כדי לחשוף את נשמתם החבויה, קנה לה מעריצים בכל רחבי טורקיה. היא שרה והלחינה שירים רבים על איסטנבול - באלבומה "זכרונות מאיסטנבול" היא שרה על איסטנבול הישנה - אותה מעולם לא חוותה.

[*]

אוראן גנג'בי – אוראן גנג'בי שייך לדור הכוכבים הגדולים בטורקיה. הוא ה"אלביס" של המוסיקה הערבסקית, גיבורם של נהגי המוניות, אייקון פופולרי. הוא מכר מיליוני אלבומים מאז שנות ה 60 וגם היה כוכב קולנוע פופולארי כאשר הקולנוע הטורקי עדיין פרח. כלי הנגינה שלו הוא הלוטה ארוכת הצוואר המכונה "סאז", ויש לו אוסף שלם שלהם. הוא וירטואוז אמיתי על הסאז, ואיש לא פיתח מוסיקה ערבסקית בעוצמה ובעומק שהוא עשה זאת.

מוזאיין סנאר – סנאר היא אחת מאחרונות דורה. היא וקולה בני 86. כילדה היא גמגמה אך מצאה מפלט בשירה. ב 1933 היא גולתה והחלה להופיע על הבמות, אז גם הוציאה את אלבומה הראשון. היא הפכה לכוכבת רדיו, יצאה עם אטא-טורק בשנות ה 30 והוערצה ע"י בני המעמד הגבוה בשנות ה

ארקין קוריי – ארקין קוריי הוא הופיע לראשונה על במה הוא היה מהראשונים לנגן מוסיקה טורקית על כלי נגינה חשמליים. מנגד הוא גם הקליט "קאברים" לשירים של הביטלז והאבנים המתגלגלות על כלי נגינה טורקים מסורתיים. סגנונו זה הרים לא מעט גבות בזמנו, אבל ארקין קוריי המשיך הלאה, הביא את עידן הקצב והביטים לטורקיה והרעיד את יסודות התרבות הטורקית. כיום הוא מוכר כאחד מחלוצי התחום ומי שפתח את הדלת להכרה בסגנונות מוסיקה שונים בטורקיה. הוא עדיין נקרא בפי הצעירים "ארקין-באבא" כתואר של כבוד על פועלו.

איינור - עד לא מזמן עדיין היה אסור על כורדים ומיעוטים אחרים להפיץ את שפתם ותרבותם בטורקיה. הזמרת והמוסיקאית איינור משתמשת בחירויות החדשות הללו כדי להציג את המסורת של עמה עם בטחון עצמי רב. שיריה הם סיפורים אפיים על עם מדוכא עם טון חזק של כאב, סוג של מוסיקת גוספל אוריינטלית. המוסיקה מכונה דנגבג'ן ומושפעת ממוסיקה ערבית, מסופוטמית ואפילו עם אלמנטים יהודים. לקולה של איינור (בתמונה למטה) יש צלילות וכוח החודרים עד העצם ולא ניתן להישאר אדיש בפני שירתה הנוגה.

[*]

סלים ססלר - סלים הוא צועני המגיע מעיר קטנה בשם קסאן בצידה האירופאי של טורקיה. משם הוא יצא והפך להיות וירטואוז מעורר כבוד שנשא את המוסיקה של העיר הקטנה אל כל העולם. בסרט סלים לוקח אותנו לעיירה שלו ואנו נתקלים בחתונה צוענית מסורתית – שם מקובל שהכלה לובשת שחור והמוסיקה תמיד סוחפת את כל המשתתפים. המוסיקה של סלים ססלר כבשה גם את לב כל הצופים בסרט "עם הראש בקיר" שם יצירותיו שולבו בין ובתוך הסצנות הקולנועיות.

באבה זולה - עבור חברי הלהקה הניאו-פסיכודלית, איסטנבול נמצאת לא במזרח ולא במערב. בהיסטוריה הארוכה שלה העיר עוצבה ע"י השפעות אתניות רבות, עיצוב שנמשך עד היום. כאשר אתה גדל עם מוסיקה של פינק פלויד ושל זאקי מורן – אתה צריך לבחור לך נתיב משל עצמך, הם אומרים. נהר הבוספרוס שמפריד בין אסיה לאירופה הופך להיות מטאפורה לקונפליקט הפנימי. באבה זולה לא ממש מרגישים בבית באף אחד מהצדדים, מכאן הגיע הרעיון בסרט לצלם את הלהקה על הבוספרוס עצמו.

סיאסיאבנד - סיאסיא אינה להקה כפי שהשם רומז (סיאסיא הינו שם גיבור לאומי מסופוטמי). הם יותר חבורה של אנדר-דוגס שאוהבים מוסיקת רחוב. הבמה שלהם זה הסמטאות, מדרכות וכיכרות בביוגלו, וכל מי שעובר הינו קהלם. מטרתם לנענע קצת את האנשים מתוך שגרת חייהם, למחות ולהעביר את חזונם על עולם טוב וצודק יותר. המוסיקה שלהם משתנה על פי מצב רוחם, לפעמים רוק-ג'אז, לפעמים פולקלור ולפעמים שירי מחאה הגורמים לסולנם, ביסון, להישמע כמו בוב דילן טורקי.

[*]

אוריינט אקספרסיון - הלהקה מורכבת משני DJ מאיסטנבול, סקסופוניסט אמריקאי, נגן סאז, ומבחר משתנה של סולנים ווקאלים. עד לאחרונה כל המוסיקה המוגדרת כ"מוסיקת DJ או מוסיקת מועדונים הגיעה מבחוץ. הלהקה לוקחת את הלופים והמקצבים של הסגנון ומוסיפים שכבות עמוקות

דומאן - בטורקיה, מוסיקת רוק היא עדיין ביטוי של מרד. דומאן נעזרת לא מעט בסגנון הפאנק, אבל עדיין ממוקמת במרכז הרוק הטורקי. הם התחילו את דרכם כרוקיסטים צעירים ששרו באנגלית, אך לאחר גלות קצרה של סולן הלהקה בסיאטל וגעגועים למולדת, הוא חזר והלהקה עברה לעשות רוק בשפה הטורקית, דבר שהוביל לפריצתה הגדולה במדינה.

רפליקאס - הרפליקאס מנגנים רוק מתוחכם יותר, שילוב של מוסיקת גיטרה עם מגע אינטלקטואלי. חברי הלהקה באים ממעמד הביניים וגדלו עם התרבות האירופאית-מערבית אך בשנות העשרים לחייהם החלו לפתח זהות מעורבת-מקומית יותר. מלבד למילים, קשה להבחין בתחילה בהשפעה האוריינטלית על שיריהם – הזהות הטורקית נחבאת מתחת לפני השטח.

סאזה - בצד האסייתי של העיר שוכן רובע קאדיקוי. יחד עם באקירקוי זהו המאחז של מוסיקת ההיפ-הופ באיסטנבול. זהו "בסיס הבית" של סאזה (" העונש"), הגרסה הטורקית ל PUBLIC ENEMY. סאזה לא רכש לעצמו את הפוזות והתדמית המזויפת של להקות הגנגסטה-ראפ האמריקאיות. בסגנון סטקאטו מרשים ובוירטואוזיות מדהימה הוא צולף את המילים כאילו בלע מכונת ירייה, נשמע כמו מטיף על ספיד.

איסטנבול סטייל ברייקרס – הסצנה בבאקירקוי מחשיבה עצמה לסצנת אנדרגראונד. המחוז הזה פחות מרכזי ומאוכלס ברובו באנשים מאנטוליה. ה"איסטנבול סטייל ברייקרס" זאת קבוצה משוחררת של צעירים שתשוקתם היא לברייקדאנס. הם מפגינים את ריקודם האומנותי במועדונים וברחובות. ייעודם – כהגדרתם – להפיץ לקהל את ברכת הכושר הפיסי והמנטאלי ולהרחיק אותם מסמים והשפעות הרסניות אחרות.

ברנה מקרימון – זמרת העם הקנדית ברנה מקרימון נושאת את טורקיה עמוק בליבה. היא גרה שם מספר שנים, היא מדברת ושרה בטורקית מושלמת. אהבתה העמוקה לכאב ולאושר של המוסיקה הטורקית הפכה אותה לזמרת בעלת שם בטורקיה. יחד עם סלים ססלר היא הוציאה דיסק המחדש את הקלאסיקות הטורקיות שנשכחות אפילו ע"י הטורקים עצמם והחזירה אותם למרכז הבמה.

מרקאן דדה – הדרוויש הדיגיטלי, כיום אחד מהאומנים הפופולריים ביותר בסצנת מוסיקת המועדונים העולמית. האנסמבל שלו משלב מבחר נגנים מתחומים שונים ונגן הקלרינט הצועני שלו, בן 16 בלבד, היה בוודאי מרשים מוסיקאים כמו בני גודמן ואורנט קולמן. שליטתו של מרקאן דדה בחליל הבמבוק המאפיין את המוסיקה הסופית אינה נופלת משליטתו במחשבים ומכונות הסאונד של הדיג'יים.

"לחצות את הגשר" מוקרן בסינמטק תל אביב ובבנייני האומה בירושלים.