דון קישוט בסינמטק תל אביב

לכל חובבי ההיסטוריה הנוצרית כדאי לשים לב: ייתכן מאד שהגביע הקדוש נמצא בימים אלו בישראל וקוראים לו טרי גיליאם. ידיעה זו אינה מאומתת. הסיבה הרשמית שבגללה גילאים שוהה בארץ היא עזרה בהפקה בימתית חדשה של הליצן הרוסי סלאבה פולונין, אבל ייתכן והדברים, ממש כמו בסרטיו של גיליאם, אינם בדיוק כפי שהם נראים. גיליאם מעיד שאין לו מושג מה בדיוק הוא הולך לעשות בהפקה הזו, אבל זה לא מפריע לו לבוא לארץ ולהריץ אותה.

בשלהי שנות ה-70 גיליאם, אמריקאי במקורו, היה חלק מחבורת "מונטי פייטון" הבריטי, כשהוא משקיע את רוב מרצו ביצירת קריקטורות מטורפות אך היה גם שותף לכתיבה, אחר כך אף ביים את "מונטי פייטון והגביע הקדוש" שנחשב לאחד הסרטים הטובים של החבורה המצחיקה הזו.

[*]

בתחילת שנות ה-80 החל לכתוב ולביים סרטי פנטזיה עם מוטיבים אביריים ודון קישוטיים שלרוב כללו חיפוש אחר גביע קדוש - לפעמים ממשי ולפעמים מטפורי. בין סרטיו ניתן למצוא את "ברזיל", "12 קופים", "פחד ותיעוב בלאס וגאס" ועוד. ברוב סרטיו הגיבור עומד לבד אל מול החברה שלא מאמינה לו ודוחה אותו דבר שלרוב מוביל אותו לא להאמין בעצמו גם כן.

בשישי האחרון השתתף הבמאי הנערץ בכנס מעריצים בסינמטק תל אביב. לפני המפגש הוקרן סרטו האחרון "האחים גרים - למבוגרים בלבד". המפגש היה קצר, ונמשך כחצי שעה בערך, אבל נדמה שגם שעתיים איתו לא היו מספיקות. גיליאם הוא דמות מרתקת ורהוטה ונראה שהוא נהנה להיות מספר הסיפורים.

[*]

בעולמו של גיליאם לעשות סרט זה לא עניין קל, אך מאחר והתהליך הוא עניין קבוצתי, הטריק שלו הוא לאסוף סביבו חבורה של אנשים מוכשרים, שאין להם שום כבוד אליו, כך שהוא יכול לעבוד עבורם. מי שחשב שגיליאם הוא יוצר גאון ומוכשר, צפויה אכזבה: על פי עדותו שלו, הוא לא יותר מפילטר שמסנן את הקולות השונים שעוברים סביבו. אך מאחר והוא זה שעושה את הסינון לערב רב של הקולות, ישנה תחושה שהיצירות הן אוטוביוגרפיות.

הפרויקט הבא שגיליאם עובד עליו הוא "האיש שירה בדון קישוט", פרויקט שהחל לעבוד עליו בעבר ונפל. הדבר היחיד שיצא ממנו נכון להיום היה הסרט התיעודי המדהים (אך עצוב) "אבודים בלה מנשה". גיליאם אומר שהוא מין דון קישוט בעצמו: אוהב לקחת סרטים ופרויקטים קשים לביצוע כי זה מעניין יותר. לדעתו לקחת את הסרט הקל לעשייה אולי יביא לו הרבה כסף, אבל זה די משעמם. המלצה אישית שלו היא לא לנקוט בשיטה זו - זה מקשה על החיים.

נדמה שהמקור לגישה הזו לקולנוע ולחיים מקורו בימי מונטי פייטון העליזים: באותם ימים הם פשוט עשו את מה שהם שרצו ולא התחשבו באף אחד אחר. מסתבר שהגישה הזאת מעלה את הביטחון העצמי ואף מטפחת יהירות, כי אם כולם אומרים לך שמה שאתה עושה לא ילך, וזה כן מצליח לך - אז כנראה שאתה יודע טוב יותר מכולם לא?

כך היה ב-"12 קופים": על פניו התסריט היה נראה לא טוב ובלתי אפשרי. אך הוא לקח את המשימה וזה הצליח לו, ובגדול. האתגר שלו זה להראות למנהלים שהוא יכול לעשות את הבלתי אפשרי.

[*]

למרות שעבד בפייטון עם שחקנים, הוא אומר שאין לו מושג איך לביים אותם. מבחינתו הגדולה היא הבחירה עצמה, כך היה עם ברוס ויליס ב- 12 קופים: ויליס היה בתקופה בה הוא ניסה להוכיח שהוא שחקן רציני, ובפגישה איתו גיליאם אמר לו שהוא צריך לבוא נטול פוזת הכוכב ונתן לו רק כמה הוראות בימוי: לא לעשות את המבט המזוגג בעיניים ולא להשאיר את הפה פעור כמו שהוא רגיל - כנראה שכל השאר כבר בא לו טבעי. אותו המקרה היה גם עם הית' לדג'ר, שבזמן הפגישה בניהם לקראת "האחים גרים" היה עצבני וקופצני, גיליאם פשוט אמר לו להמשיך עם זה לאורך הסרט.

[*]

הביטחון העצמי הזה השפיע עליו בסופו של דבר גם לוותר על הסטורי בורד, אבל זה בעיקר כי הוא נהיה מנוסה ובטוח בעצמו. מה שהוא עושה כיום זה מחקר רב על הנושא, וכך הראש שלו מלא בהמון מידע והוא יכול לקבל את הבחירות המתאימות בקלות. עם זאת הוא מציין שהוא עדיין משרטט שוטים שמעורבים בהם הרבה אנשים כמו סצנות שכוללות אפקטים מיוחדים, כי זה מקל על העבודה אם לכולם יש את השרטוט מוכן מראש.

למרות ההתלחשויות סביב ההפקה של "האחים", גיליאם מרוצה מהתוצאה, אך לא מהדרך, אבל כנראה שדון קישוט לא יכול בלי מאבק או שניים בדרכו. מבחינתו, אין כזה דבר "גרסאת הבמאי", והסרט שהוא משחרר הוא הוא גרסאת הבמאי.

מדבריו נדמה שעבודת הבימוי היא מלאכה פשוטה למדי, בניגוד לאנימציה בה עסק בעברו. בזמן העבודה על האנימציה היה מבודד, לא ישן הרבה והרגיש כאילו הדפים מדברים אליו.

האמונה שלו היא שילדים נועדו שיפחידו אותם, דבר שנשמע מוזר כשהם יוצאים מפיו של אומן וותיק וחייכן שנאבק בכוחות הפקה שונים לאורך השנים, ובסוף ניצח - מה לאיש הזה ולפחד?

המפגש עם גיליאם יכול להוות מקור עידוד לקולנוענים בפרט ואומנים בכלל, על איך ליצור את מה שאתה רוצה ולא את מה שרוצה ממך המערכת. ייתכן מאד, שעבור גיליאם עצמו, ואומנים צעירים אחרים, העתיד איננו היסטוריה.