Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מי מפחד מקולנוע עצמאי?

מאת: רון פוגל

בית הספר לקולנוע בירושלים, "סם שפיגל" ממשיך להביא יוצרי קולנוע חשובים לסיורים קצרים בארץ הקודש ועל כך מגיע לו שאפו. אחרי שדייויד לינץ' ביקר במחוזותינו הגיע תורו של אחד היוצרים המעניינים שיש לקולנוע העצמאי להציע בימינו, טוד סולונדז.

בסוף השבוע שעבר, אחרי סיורים ופגישות בירושלים הגיע סולונדז לסינמטק תל אביב וענה לשאלות לאחר הקרנת סרטו המרגש "ברוכים הבאים לבית הבובות" משנת 96.

[*]

סולונדז פתח את הערב והודה כי עבורו להיות ב"אולם על שם גולדי הון" הוא ממש חלום שהתגשם וכי הוא רוצה לבקר בישראל יותר, בטח אם עושים לו כזה כבוד - כזה הוא סולונדז טיפוס מצחיק עצוב שאולי בגלגול הקודם היה מופיע בקרניבל נודד.

ממש כמו בשירם של הפט שופ בויז "סברביה" מתאר סולונדז בסרט את הפרבר האמריקאי כהתגלמות הגיהינום עלי אדמות. הסרט הוא אחד הסרטים המעיקים והמבהילים שראיתי בחיי (ואני חובב סרטי אימה...) ומשאיר אותך בתחושה שאין כלל תקווה בעולמינו האכזרי.

לכל חובב קולנוע מומלץ לצפות בהדר מטרצו בתפקיד דאון וינר – מטרצו היא אולי האנטי גיבור האולטימטיבי ועד היום דמותה העצובה והמרירה חקוקה לי בראש. (הקטע שבו מודיע לה ברנדון הבריון כי הוא עומד לאנוס אותה עוד כמה שעות בחצר בית הספר הוא פשוט קטע מצמרר וגאוני - דון מחכה בדריכות לסיום יום הלימודים ומנסה להימלט מגורלה-אך לשווא...ברררר...).

בסיום ההקרנה ענה סולונדז (שנראה בעצמו כמו גיבורי סרטיו - קצת מוזר ובטח לא איש של קונסנסוס) על שאלות הקהל.

על ההחלטה לסיים את חייה של דאון גיבורת סרטו, בפתיחה של סרטו האחרון "פלינדרום" משנת 2004 השיב סולונדז כי רצה מאד להמשיך ולפתח את הדמות של ילדת הפרברים המכוערת והדחויה, אבל הדר מטרצו פשוט סירבה לגלם שוב את אותה הדמות ולכן הוא נאלץ ל"היפטר ממנה".

בניגוד למה שניתן לחשוב, סולונדז, בן ה- 47, אינו מיזנטרופ וגם לא פסימיסט. הוא אוהב לספר סיפורים ומראה איך אנשים מתנהגים במצבים קשים. אין לו רצון מראש לדכא את הצופה - נהפוך הוא.

לשאלתי בעניין הליהוק של מטרצו לתפקיד הראשי סיפר כי בהתחלה הלכו הוא והמפיק לקניונים שונים בניו ג'רזי וחיפשו ילדים חסרי ניסיון לתפקיד הגיבורה הראשית וגם לתפקיד הבריון שמציק לה (אך מאוהב בה בסתר). לאחר חודשים הם הגיעו למסקנה שילדות מכוערות ודחויות כמו גם בריונים לא מתפקדים חברתית פשוט לא יגיעו לאודישנים ולכן הוחלט בסופו של דבר ללהק שחקנים לתפקידים הראשיים. מטרצו נבחרה בשל העומק שהצליחה לייצר לדמות הגיבורה ובשל החינניות שלה.

המשפחה בסרט היא יהודיה (רוקדים הבה נגילה, שרים "הבאנו שלום") וסולונדז גם הוא יהודי. סולונדז כותב על האמריקאים בכלל ללא כל קשר לדת ומבקר את אנשי הפרברים באשר הם, אבל הוא בהחלט מודה ליהדותו וחלק מהתסריט נכתב לדמויות "יהודיות" (כמו למשל האחיות ב"אושר" למרות שיהדותן אינה מודגשת בסרט).

למרות שסרטיו מוצגים בדלת כלל מנקודת מבט של ילדים, סולונדז אינו רואה בתפיסתו הבסיסית את החיים כתמימה, על פיו ילדים מביאים ומתארים את עולם המבוגרים בצורה אמיתית יותר וללא עכבות ולכן הם בדרך כלל משמשים לו כפה.

סולונדז, שבעשרים שנה ביים בסך הכל חמישה סרטים ארוכים, מודע לכך שסרטיו אינם פונים לקהל הרחב אבל זו דרכו וזו יצירתו והוא כבר מזמן לא מתייחס לביקורות שונות.