פסטיבל ברלין: כל הזוכים וסקירות אחרונות

הזוכים בפסטיבל

פסטיבל ברלין הגיע לסיומו עם הכרזת הזוכה בפרס הגדול של הפסטיבל - דב הזהב - שהוענק לסרט האיראני "There Is No Evil" של הבמאי מוחמד ראסולוף, שלא יכל להגיע לפסטיבל עקב איסור השלטון באיראן עליו לצאת מגבולות המדינה עקב הביקורת שהוא מותח על הממשל הקיצוני. הפרס המשני בחשיבותו - דב הכסף - הוענק לסרט האמריקאי "לעולם לא, לעיתים נדירות, לפעמים, תמיד" של הבמאית אליזה חיטמן העוסק במסע של נערה לבצע הפלה.

הבמאי הקוריאני הונג סאנג סו זכה בפרס הבימוי על סרטו "האישה שרצה", פאולה ביר זכתה בפרס השחקנית הטובה על הסרט "אונדין" ואיליו ג'רמנו זכה בפרס השחקן על הסרט "Hidden Away". בפרס התסריט זכה הסרט האיטלקי "סיפורים רעים" ובפרס הסרט הדוקומנטרי זכה הסרט "Irradies". הסרט הישראלי "המאזין" נחל אכזבה לאחר שלא זכה בפרס הסרט הקצר.

סקירות אחרונות מהפסטיבל -משטרה

נושא המהגרים חביב במיוחד על פסטיבלי קולנוע, כשהקולנוע הצרפתי חב לו כמה מיצירות המופת שלו בהן "השנאה" ו"עלובי החיים" שהיה מועמד לאוסקר הזר השנה. סביר להניח שסרטה החדש "משטרה" של הבמאית הצרפתייה אן פונטיין ("קוקו לפני שאנל") לא ייכנס לרשימה זו, מאחר והעיסוק שלו בנושא הוא שגרתי למדי ולא נכנס מספיק לעובי הקורה. הסרט עוקב אחר שלושה שוטרים (אחד מהם בגילומו של עומאר סי, "מחוברים לחיים") שמוצבים ללוות מהגר טג'יקסטני לשדה התעופה בדרך לגירושו. תחילה אנו מתוודעים בהצלבה לסיפוריהם של השוטרים ולאחר מכן הופך הסרט כמעט לכל אורכו (פרט לפלאשבקים לאפיזודה רומנטית מיותרת בין שניים מהשוטרים) לתיאור הדרך שעושים השוטרים עם המהגר לשדה התעופה והספקות שמתעוררים בהם באשר למוסריות המשימה שעלולה להוביל אותו אל מותו בארצו. פונטיין לא מעמיקה בהסברים למהפך שחווים השוטרים בדרך, וגם לא מעניקה פרטי רקע כלשהם על האסיר, כך שהתהליך שהם עוברים אינו מפורט דיו ועל אף שהנושא מעניין ורלוונטי הסרט נותר מינורי למדי.

[*]

המאה ה-20

לכאורה סרט הביכורים של הבמאי הקנדי מתיו רנקין הוא ביוגרפיה על עלייתו לשלטון של ראש ממשלת קנדה ויליאם מקנזי קינג. למעשה זו אחת היצירות הביזאריות, מקוריות וקוויריות שראיתי מזה זמן רב, סרט שמזכיר בסגנונו הסוריאליסטי, מלודרמטי ותיאטרלי את הקולנוע של במאי קנדי אחר – גאי מאדין.

זו יצירה למיטיבי לכת, פרועה ונונסנסית לחלוטין, שמשלבת בין סגנון משחק של מלודרמות הוליוודיות קלאסיות, קאמפ בדמות דראג קווינס המגלמים את בני המין השני, הומור בוטה וסאטירה פוליטית על היסודות שבנו את קנדה המודרנית, הבנויה לפי הסרט על בושה ודיכאון. לא תמיד זה משעשע, לפעמים זה מתיש וגרוטסקי באופן מוגזם, אבל "המאה ה-20" מפצה על כך במקוריות יוצאת דופן.

אליס ג'וניור

נסיים את הסקירות מברלין עם הפתעה מתוקה, סרט קווירי נוסף, אבל נגיש ומיינסטרימי בהרבה מ"המאה ה-20", ממתק כיפי, מהנה, קצבי שמזכיר שקולנוע להט"בי יכול להעביר מסרים חשובים גם מבלי להיות נוגה וקודר. אם לאחרונה התחלנו לראות לראשונה קומדיות נעורים להט"ביות כמו "אלכס סטריינג'לאב" ו"באהבה סיימון", מגיעה קומדיית הנעורים הטרנסג'נדרית הברזילאית של הבמאי גיל ברוני ומכניסה זריקה של מרץ לז'אנר החרוש.

השחקנית הטרנסג'נדרית אן סלסטינו מגלם את אליס ג'וניור, נערה טרנסית, שמנהלת ולוג מצליח, ועוברת עם אביה לבית ספר תיכון חדש בעיירה קטנה בברזיל בעקבות עבודתו. היא נאלצת להתמודד מחדש עם הצקות התלמידים לגבי זהותה המגדרית ואי הסובלנות של המנהלת הקתולית של בית הספר, תוך שהיא נקלעת למשולש רומנטי ומנסה להשיג נשיקה ראשונה בחייה. זהו סרט צעיר ודינמי, משעשע ועתיר המצאות ויזואליות ששואב את השראתו מעולם הרשתות החברתיות והאפליקציות ומצליח על הדרך להעביר מסר חשוב של קבלת האחר. הסרט יופץ בהמשך מסחרית בישראל ע"י הפסטיבל הגאה.

לכל הכתבות, הסקירות והראיונות מפסטיבל ברלין היכנסו ל מתחם פסטיבל ברלין