Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: פעימות הלב של אודיאר - ראיון

ב"לבי החסיר פעימה" יש הרבה כעס וכאב. על מה אתה כועס באופן אישי?

"אי אפשר לערער על כך שיצירות הן תוצר של מי שיוצר אותן. אני עושה סרטים שמעידים קודם כל על הטעם שלי בקולנוע מסויים או על היחס שלי למציאות וכמובן שהאהבות וההעדפות האלה הן חלק ממני. אני לא אדם כועס במיוחד ולא אדם אלים. מה שאני רוצה בעצם להגיד זה שלפני שעושים סרטים אנחנו בראש ובראשונה אוהבי קולנוע, סינפילים", עונה אודיאר ומספר שקשה לו מאוד לצלם סצנות של אלימות וגם של אהבה, כי הוא אינו מרגיש נוח עם זה.

מדוע קשה לך לצלם סצנות של אהבה?

"זו אותה בעיתיות בצילום של סצנות אלימות. לקח לי זמן להבין את זה אבל כשאני מצלם מאבק או ריב בין שחקנים אז הם משחקים את הכאב. אותו דבר לגבי סצנות אהבה. כשאני מצלם סצנת אהבה בין שני שחקנים הם משחקים את ההנאה, הם משחקים את החשק וזה משהו שממש לא נוח לי איתו. נהגתי לצלם קליפים לזמרים שמאוד הערצתי וכשצילמנו שמנו פלייבק. כשביקשתי מהם לעשות כאילו הם שרים פתאום ראיתי את הדבר הזה כמאוד מלאכותי ומאוד לא אמיתי וזה הפריע לי. מפריע לי כשאני רואה את השחקנים מרמים. כמובן שלהם זה מפריע הרבה פחות כי הם רגילים לזה".

[*]

אודיאר מתקשה לקבל את הזיוף. הוא מוריד את הכובע והמשקפיים וכדי לחדד את הנקודה הוא גונח לי בלי בושה ומחקה שחקן באמצע אקט מיני באופן מוגזם.

"אני תמיד יכול לבקש משחקן בעת סצנה מסויימת שעכשיו ירדו לו דמעות והוא יחווה רגש כזה וכזה והדמעות תהיינה אמיתיות והרגשות אמיתיים. זה מה שקורה וזה מה שלא יאמן אצל שחקנים טובים. אבל בסצנות אהבה כשרואים את אנחות העונג האלו, זה לא אמיתי. זה נורא ואיום".

עבדת גם בתיאטרון וזה משתקף במיזנסצנות שלך. מצד אחד יש סצנות פנים מאוד דרמטיות ומצד שני, אתה מצמצם את המרחב בסצנות החוץ באמצעות תקריבים וצילום של טום בתוך מכוניתו. האם אתה מנסה, יתכן שבאופן לא מודע, לשלב בין תיאטרון לקולנוע?

"אני מסכים בהחלט עם מה שאמרת, אך לא הייתי מבטא את זה כך. הרבה פעמים אני משתמש בסרטים שלי בטכניקות שבאות מן התיאטרון ובין השאר בטכניקה הזו של מחוץ לפריים. כלומר אני מגביל את הפריים ויש מידע שמגיע מבחוץ והופך את הפריים להרבה יותר דרמטי".

[*]

אחד מעמודי התווך של הסרט הוא הקשר המרתק בין טום לרובר, אביו. קשר מרתק עוד יותר עבורי הוא הקשר בין אודיאר לאביו, התסריטאי והבמאי מישל אודיאר. בילדותו התרחק ז'ק מהעיסוק בקולנוע ולמד פילוסופיה וספרות כדי להיות מורה. רק לאחר גיל 30 הלך בעקבות נטיות ליבו והחל לכתוב לקולנוע ובגיל 40 יצא סרטו הראשון.

בוא נדבר על טום ורובר. כיצד מערכת היחסים בין טום לרובר מתכתבת עם מערכת היחסים בין ז'ק למישל?

"בצורה מושלמת", עונה אודיאר נחרצות ופורץ בצחוק. "לא, בכלל לא. כמובן שזה נושא שמעניין אותי, רואים את זה, אבל לא היו לי יחסים כאלו עם אבי. הייתי בן הרבה יותר טוב מטום", מחייך אודיאר בן ה-54. כשהיה בן שלושים ומשהו אביו חלה בסרטן ומת.

אביך כתב תסריטים לקומדיות רבות וכן לסרטי פשע.

"הוא היה תסריטאי גדול מאוד", קוטע אותי אודיאר.

[*]

סרטיך עוסקים בפשע ובהחלט אהבתי את חוש ההומור שלך בסרט האחרון. האם אתה מתקשר עם אביך המנוח באמצעות הקולנוע?

"לא. אני באמת חושב שלא".

"לבי החסיר פעימה" מציג את חוסר האונים של רובר, אביו המזדקן של טום. האם אתה חושש מפני הזיקנה?

"האם אני חושש למות? כן. את לא?"

לא. אני צעירה מדי. אודיאר ואני פורצים בצחוק.

"בת כמה את?" הוא שואל ואני מתחמקת באלגנטיות כדי שלא יתן לי הערכה למניין השנים הנותרות.

[*]

הסרט תולה שאלה באוויר באשר לתכונות האופי ולהתנהגויות שאנו יורשים מהורינו. בגיל 50, האם אתה מרגיש דומה יותר לאביך או לאמך?

"קשה לצמצם ירושה לעניין כמותי. נדמה לי שבכל אופן אנחנו עשויים משני ההורים שלנו והשאלה היא מהי הסינתזה המקורית שבסופו של דבר יוצרת אותנו. האם זה עניין תמים שאני עושה קולנוע? האם זה עניין של מה בכך? לא, כמובן שלא, כי אבא שלי עסק בקולנוע. במשך עשר שנים התחמקתי מכתיבה לקולנוע בגלל שאבא שלי כתב סרטים. שמתי לב שלא אהבתי את הסרטים שביים באופן לא מודע. אני עכשיו מדבר על זה כאילו אני קורא בספר פתוח אבל זה ממש לא מודע. זה שלא אהבתי את הסרטים שלו כבמאי השאיר לי הרבה אפשרויות ולבסוף הפכתי לבמאי סרטים. יסלח לי אבי, אני חושב שאני עושה את זה יותר טוב ממנו. אני בן טוב אבל אני מודה לאבי שהוא היה במאי גרוע".

אפשר לצלם אותך?

"כן, בבקשה!" עונה אודיאר בהתלהבות ובהקלה. "רגע! הכובע שלי והמשקפיים!". הנה התוצאה לפניכם, טוב, אז צלמת גדולה אני לא...

[*]

[*]