מרגש אותי שהסרט מוקרן בישראל: ראיון עם במאי הבלתי נראים

בשנת 1943 המשטר הנאצי הכריז רשמית על ברלין כ"יודן פריי" - נקייה מיהודים. מה שהם לא ידעו הוא כי 7,000 יהודים התחבאו בבירה הגרמנית במהלך המלחמה, 1,700 מתוכם ניצלו. הסרט הגרמני "הבלתי נראים" מספר את סיפורם של ארבעה מהניצולים ומבוסס על ראיונות שערך הבמאי קלאוס רפלה עם ניצולים שחיו תחת זהות שאולה לצד שחזורים של הסיפורים השונים. רפלה הגיע לישראל לכבוד הפצת סרטו בישראל בתאריך סמלי במיוחד – יום השואה שחל היום. לכבוד הגעתו ישבתי עימו לשיחה על הסרט.

איך ההרגשה להגיע לישראל עם סרט שעוסק בניצולי שואה?

"זו פעם ראשונה שלי בישראל וזה מאוד מרגש ומיוחד להיות כאן. העובדה שהסרט יוקרן כאן זה דבר נהדר. זה המקום המרגש ביותר שהסרט יכול להיות מוקרן בו ואני מרגיש כבוד גדול על כך. הייתי ב'יד ושם' השבוע לראשונה ורבים מהאנשים שהצילו יהודים בסרט מונצחים שם".

רפלה הוא במאי דוקומנטרי ותיק שיצר החל משנת 1990 סדרה של סרטים דוקומנטריים שבלטו בסגנונם הייחודי. הוא צילם כ-40 סרטים דוקומנטריים באורך מלא, כבמאי ותסריטאי. את העבודה על "הבלתי נראים" עשה יחד עם אשתו אלחנדרה לופז שהייתה התסריטאית וסייעה לו במחקר לסרט.

[*]

כיצד התחיל תהליך העבודה שלך על הסרט?

"הסרט התחיל מסרט דוקומנטרי שעשינו לערוץ ציבורי בגרמניה על 'סלון קיטי', מקום אליו נאצים בכירים ודיפלומטים ממדינות אחרות הגיעו כדי לשכב עם פרוצות. בזמן שצילמנו את הסרט קיבלתי מידע כי במקום הזה הייתה אישה יהודית שעבדה כעוזרת בסלון והוחבאה במקום, בזמן שהיא שירתה את הנאצים בכירים ביותר. הכנסנו את הסיפור הזה לסרט הדוקומנטרי ואז החלטנו שבטח יש עוד סיפורים רבים של אנשים שהתחבאו בנסיבות בלתי רגילות. התחלנו לחקור את הנושא וגילינו שיש אנשים שעזרו ליהודים להתחבא וחשבנו שאנו חייבים לעשות סרט תיעודי על זה. התחלנו לעשות ראיונות עם אנשים עוד לפני שהיה חוזה עם תחנת טלוויזיה".

איך הגעת להחלטה לעבור מסרט דוקומנטרי לדוקו-דרמה המורכבת ברובה משחזורים?

"חברות הטלוויזיה אמרו ש-90 דקות של סרט דוקומנטרי של אנשים מדברים ללא חומרי ארכיון לא יהיה מעניין מספיק. החלטנו שאנחנו צריכים לעשות פיצ'ר ולערבב את השחזורים עם הראיונות. כך זה ייתן פרספקטיבה מעניינת כי הניצולים מספרים את הסיפור שלהם. התחלנו לפתח זאת כדוקו-דרמה, אבל המממנים אמרו שסרט מסוג זה לא יתפקד בבתי הקולנוע. נזכרתי אז ב'ואלס עם באשיר' שהופץ והצליח בבתי הקולנוע ואמרתי למפיצים 'זו הייתה דוקו-דרמה שהצליחה, אז למה שלא נעשה פיצ'ר ונשלב את זה עם ארבעת הראיונות?'. לקח עוד ארבע שנים עד שארגנו את המימון והתחלנו את הצילומים ב-2016. זה היה מאוד מסובך".

[*] בסרט מתוארים סיפוריהם של ארבעה מהשורדים שהתחבאו בברלין: סיומה שונהאוס שזייף דרכונים והציל עשרות יהודים, האני לוי, שצבעה את שיערה לבלונד ושוטטה במרכז ברלין בזהות ארית בדוי, אויגן פרידה שחי עם משפחה גרמנית, ביום היה חבר בתנועת הנוער ההיטלראי ובלילות הפיץ עלונים הקוראים למרי ורות גימפל, שאימצה לעצמה דמות של אלמנת מלחמה והגישה מטעמים לקצינים נאציים בשוק השחור.

ספר על תהליך הליהוק לסרט

"תהליך הליהוק היה אושר גדול. השחקנים היו מאוד מוכרים בגרמניה. קיבלנו כמעט את כל מי שרצינו לסרט. הם כולם שיחקו עבור 'שכר סוציאליסטי' של 1000 יורו ליום, מפני שהתקציב היה נמוך. הם עשו זאת כדי לתמוך בסרט כי הם אהבו את התסריט וזה היה חשוב להם".

האם היה חשוב לך כגרמני לעשות את הסרט כדי להראות את הצד האחר של הגרמנים במלחמה? לנקות את האשם מהעם הגרמני?

"כמובן שלא כל גרמני היה נאצי, אבל רבים תמכו במפלגה והם אשמים כי הם חיו בגרמניה באותם שנים. אני לא מנסה 'לנקות' את העם הגרמני והסרט מראה את מצב הגיהנום של הגיבורים. האויב תמיד שם. הם צריכים להתחבא על חייהם. לצד זאת הסיפורים האלה מראים שגם באותם זמנים אפלים היו שאריות של אנושיות והיו אנשים שהיו בני אדם ועזרו. אפילו בזמנים של דיקטטורות אפלות יש צ'אנס לאנושיות לשרוד וזה חשוב מאוד לי כבן אדם".

איך התקבל הסרט בגרמניה?

"הוא התקבל טוב בגרמניה והביא כמעט 100 אלף צופים, למרות שהתחיל בהפצה מצומצמת. זה עבר מפה לאוזן. אנשים מאוד מתעניינים בגרמניה ויש להם שאלות רבות על הנושא ועל מה קרה לדמויות שבו".

להקרנת הסרט בישראל הייתה אמורה להגיע גם האני לוי בת ה-94, שסיפור הישרדותה מתואר כאמור בסרט. לוי הצליחה להתחמק מהמחנות בעזרת מכר לא יהודי ועד לשחרור התחבאה בברלין בדירתה של מוכרת כרטיסים בבית הקולנוע בנולנדורף פלאץ. היא מתגוררת בפריז מאז שנת 1946 ושל מצבה הבריאותי נמנע ממנה להגיע לישראל.

איך היא הגיבה כשהיא ראתה את הסרט?

"היא הייתה האדם הראשון שהראנו לו אותו. היא הייתה קצת חולה אז החלטנו שאנו לא יכולים לחכות לפרמיירה ואנו צריכים להראות לה אותו בקולנוע. ביקשנו ממוזיאון השואה להקרין אותו ללא תשלום, כי הייתי מרושש אחרי הפרויקט. היא באה עם 30 חברים ובני משפחה והיה מאוד שקט. בהתחלה חשבתי שהם לא אהבו את זה, אבל אז האור נדלק וראיתי את הפנים שלהם עם דמעות בעיניים. זו הייתה סיטואציה מאוד מרגשת".