Seret מהעבר: 50 שנה להשיחה

את אתרי חדשות התרבות והקולנוע עיטר לא פעם השבוע שמו של במאי-על אחד פרנסיס פורד קופולה (טרילוגיית "הסנדק", "אפוקליפסה עכשיו") – שפרויקט חלומותיו, "מגלופוליס", הוקרן לראשונה בהקרנה לקהל מכריו המצומצם, למעלה מ-40 שנה לאחר שצץ לראשונה במוחו. בעודו מקבל את הבשורה המשמחת כי האפוס שיצר יזכה להגיע למהדורה ה-77 של פסטיבל קאן, חגג קופולה השבוע שני ציוני דרך משמעותיים: יום הולדתו ה-85 ו-50 שנה לצאת סרטו "השיחה" ("The Conversation"), שזכה בפרס "דקל הזהב" באותו פסטיבל אייקוני.

אי אז, סיפורו של הארי קול (ג'ין הקמן הנהדר), מתקין האזנות סתר ומומחה לציתות, שמקליט בטעות רצח באחד מחקירותיו והופך פרנואידי יותר ויותר כשהשאלה המוסרית עומדת מולו, סימנה את החששות הגוברים בחברה האמריקאית סביב מעקב וחדירה לפרטיות, רגע אחרי התפוצצות פרשת ווטרגייט בפוליטיקה האמריקאית. במרחק 50 שנה, איך עומדת הפרנויה של הסרט לגבי אמת, שקר ופרטיות בעולם שבו מונחים אלו בסימן שאלה?

כדי להבין את הייחוד של "השיחה", ראוי לחזור להתחלה: מה שלעד ייתפס כחלק האמצעי בסנדוויץ' של פילמוגרפיית קופולה בראשית שנות ה-70, "השיחה" הוא לא רק האינטימי והפרסונלי הרבה יותר מסרטי "הסנדק" שמקיפים אותו ומ"אפוקליפסה עכשיו" המאוחר יותר, אלא גם הסרט היחיד של הבמאי באותו העשור אותו כתב לבד ועל בסיס רעיון מקורי לגמרי (ולא עיבוד ספרותי, בדומה לאחרים). נכון, סרטו של קופולה אינו 100% מקורי, והיה זה הוא שהודה שהושפע רבות מיצירת המופת של מיכאלנג'לו אנטוניוני מספר שנים קודם לכן – "יצרים" (“Blow-Up”) מ-1966 (אף הוא זכה ב"דקל הזהב") – אך בעוד האחרון פירק לגורמים את מונח הצילום והאמת בעידן שאובססיבי לוויזואליה, קופולה מפרק לחלוטין את הקשר בין עדות לסאונד ב"השיחה".

באמצעות שימוש מרובה בפרגמנטים של אותה שיחה "מפלילה" שקול מקליט בין הזוג התמים לכאורה – ושמוצגת לנו ויזואלית בראשית הסרט – קופולה גורם לקהל לתהות מה אמיתי ומה בהזיותיו של קול, מהי המציאות ומהן תפיסות המוסר שאנחנו משליכים עליה. בימים אלו, הרבה אחרי פרשיות ה-NSA סביב הממשל האמריקאי בעשור האחרון (ראו ערך סנואדן) וכשהקלטה בקלות רבה יכולה להיערך, להיות מוצאת מההקשר או להיות פיקטיבית לחלוטין - החרדה שסובבת סביב קול לאורך הסרט מרגישה יותר ויותר אקוטית. למרות התזמון המופתי של צאת הסרט עם התפרצות פרשיית ווטרגייט, שכולה כרובה התבססה על האזנות סתר, קופולה הודה לימים שהיה מופתע למדי שאותם מכשירי האזנה שדמותו של קול משתמשת בהם בסרט שימשו גם את ממשל ניקסון בריגול אחר יריבים פוליטיים. כך, למרות שהתסריט הושלם כבר באמצע שנות ה-60 (לפני שניקסון נבחר כנשיא) וכי צילומי הסרט הושלמו זמן רב לפני דליפת הפרשייה לעיתונות, הקהל הרחב פירש את "השיחה" כתגובה מיידית להיעדר הפרטיות הגובר בחברה האמריקאית והשחיתות השלטונית – לראייה, רק באותה שנת משבר, עלו לאקרנים שני מותחנים פוליטיים קלאסיים אחרים, "ממבטו של פרנואיד" ("The Parallax View") של אלן ג'יי פקולה ו"צ'יינה-טאון" של רומן פולנסקי. האם במרחק 50 שנה, כשפרטיות עדיין עומדת בסימן שאלה, נזכה גם אנחנו לגל של יצירות קולנועיות שיבטאו את אותה חרדה קיומית?

התשובה לכך טמונה אולי באקלים הקולנועי של המחצית הראשונה של שנות ה-70, עמוק לתוך "הוליווד החדשה" – משוחררת, שלוחת רסן, לא מפחדת לאתגר את הצופה ולתקוף את תפיסותיו הבסיסיות; תוסיפו לכך תכנון מדויק בכל אופני היצירה – מהצילום הקר והחונק של ביל באטלר (שנכנס לנעליו של הצלם האגדי הסקל וקסלר, שפוטר לאחר סכסוך יצירתי עם קופולה) ועד תצוגת המשחק המנותקת והביישנית של ג'ין הקמן, שונה לחלוטין מהדימוי הקולנועי המאצ'ואיסטי שאימץ עד אז (ראוי לציין לחיוב גם את הריסון הפורד הצעיר, בתפקיד מטריד במיוחד) – וההרגשה הרווחת שהתעשייה שונה באופן מוחלט היום.

נכון, כוחות יצירתיים עדיין לא פעם מניעים את המשק, גם אם דרך מוצרים תעשייתים לגמרי (לדוגמה, גרטה גרוויג ו"ברבי") אבל נדמה כי רגרסיה ושמרנות שולטים בקולנוע כיום וכי השילוב המושלם של תסריט לא מתפשר ועשייה קולנועית מאתגרת נשארו אי שם בשנת 1974. עדיין, לא משנה כמה קונפורמיסטית תהיה תעשייה זו או אחרת או איך שינויים טכנולוגיים ייכנסו מדלתנו האחורית ויאיימו על הפרטיות שלנו, "השיחה" תמיד ייוותר על-זמני.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן