Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: קאן זה כאן - בלעדי: מבקר האתר, רון פוגל, מדווח מפסטיבל קאן

היום הראשון - נדודים והגעה מאוחרת

בשעה טובה אחרי עשר שנים של ביקורת קולנוע והרצאות החלטתי להגיע לדבר האמיתי ולנסוע לפסטיבל קאן. בימים הקרובים אשתף אתכם, גולשי אתר "סרט", בחוויותיי מהשטיח האדום ומהסרטים שמוצגים בהצגת הקולנוע הגדולה בתבל.

מצויד בשלל עצות מועילות בסגנון״ טירוף מוחלט״, ״לא תצא מההלם שבוע״ ו״לא תזכור איך קוראים לך״ יצאתי בטיסה לציריך משם הייתי אמור להמשיך לניס (בקאן אין שדה תעופה, אומרים שמייסדי הפסטיבל חיפשו מקום אינטימי לחגיגה שלהם). אבל מעשה שטן הטיסה לציריך איחרה והגעתי לניס אי שם לקראת הערב - ממש כשטקס הפתיחה הנוצץ מתנהל לו. למזלי בטיסה שלי היה גם אורי קליין ,בכיר מבקרי הקולנוע בישראל והאיש שעד היום הוא הגורו שלי בעניין ביקורת קולנוע. כך מצאנו את עצמנו שני מבקרי קולנוע ישראלים נודדים בשדות תעופה אירופאיים.

בשעה טובה הגענו לקאן ואני הלכתי לקבל את תעודת הזהות שלי ל-11 הימים הקרובים, כלומר תג העיתונות שלי. כמו בכל מקום, גם בקאן יש חלוקה למעמדות והמעמד נקבע לפי צבע התג שאתה זוכה לקבל: תג ורוד עם נקודה צהובה אתה אלוהים, תג ורוד אתה חצי אלוהים, תג כחול ואתה איש צווארון כחול. צבע התג קובע את כמות הזמן שתחכה בתור להקרנה ואת היחס שתזכה לו מהמארגנים. בדפיקות לב מואצות חיכיתי לצבע התג שלי –כחול. זהו זה, הצטרפתי לחוטבי העצים ושואבי המים של קאן ואצטרך להגיע לכל הקרנה שעה לפני כדי להספיק להיכנס (הספורט הלאומי בקאן מסתבר הוא לחכות בתור להקרנות).

[*]

בזמן שאני קיבלתי את התג התקיים טקס הפתיחה ולפניו הגיעו כל כוכבי הפסטיבל לעשות פוזה על השטיח האדום. וודי אלן, שסרטו ״קפה סוסייטי״ פתח את הפסטיבל, זרח כהרגלו. קירסטן סטוארט - שמככבת בשני סרטים בקאן ויוצאת סןף סוף מצל ״דמדומים״ –בלטה על השטיח והטיילת של קאן המתה מעריצים ומוזמנים שזכו בהזמנה לטקס הפתיחה.

ובינתיים עבדכם הנאמן עם המזוודה שלו עשה את דרכו במורד הטיילת של קאן לדירה ששכר בשכונה שקטה. השנה הפסטיבל מזמן סרטים מגוונים משלל ארצות, כולל נציגות ישראלית ואפילו ביתן ישראלי שיחגגו בו את יום העצמאות. אבל כל זה מחר, הגיע זמן לנוח . הטירוף רק מתחיל. היום השני: ג׳ורג׳ קלוני וג׳וליה רוברטס, שוק הסרטים, הביתן הישראלי וסרט ישראלי-פלסטינאי

אז אחרי היום הראשון שכלל בעיקר סיור בשדות תעופה ברחבי ארופה, סוף סוף אפשר לקום בקאן, לצאת לחצר הקטנה של הדירה שלי ולהסתער על פסטיבל הסרטים. קצת סדר ומיקום: כל האקשן בפסטיבל מתרכז בעצם ברצועת חוף לא גדולה המכונה הקרוסט (הטיילת של קאן), כשבמרכזה בניין ענק אחד – ה"פליי דה פסטיבל" שבו נערכות רוב ההקרנות. בקאן יש מסגרות שונות ומשונות של הקרנות סרטים, כשבראשן סרטי התחרות, אחריהם מסגרת ״מבט מסוים״ שהיא מספר שתיים ביוקרה. כדי לבלבל יש גם מסגרות שהן חיצוניות לפסטיבל כמו ״שבוע הביקורת״ ו״השבועיים של הבמאים״, שאינן מאורגנות על ידי הפסטיבל אך הסרטים במסגרות אלו מוקרנים במקביל להקרנות הרגילות. יש גם סרטים קצרים והקרנות על החוף וסרטים קלאסיים. בקיצור, הכל מכל וגם יותר מזה. אחרי חלק מהסרטים מתקיימות גם מסיבות עיתונאים עם הבמאי וכוכבי הסרט.

את היום שלי פתחתי בהקרנה של סרטה החדש של ג׳ודי פוסטר, ״מפלצת הכסף״, בכיכובם של ג׳רג׳ קלוני וג׳וליה רוברטס. הסרט הוקרן בעוד מסגרת בפסטיבל שנקראת פשוט ״מחוץ לתחרות״ ובה מוקרנים סרטים שהפסטיבל רוצה לכבד אבל לא לשתף בתחרות. זו גם הזדמנות לפזר מעט אבק כוכבים כי חשוב לזכור שקאן אמור להיות הפסטיבל בעל הדגש הרב ביותר בעולם הקולנוע על אמנות ולא על מסחור. וודי אלן הוא בדרך כלל אורח מוכר במסגרת הזו והשנה יוקרן גם סרטו החדש של שפילברג - "העי"ג".

הקדמתי כשעה לפני מועד ההקרנה וחיכיתי כמעט את כל השעה בתור. הסרט עצמו הוא דרמה עוצרת נשימה על בחור (ג'ק אוקונל, בקרוב בראיון בלעדי באתר) שפורץ לאולפן טלוויזיה ובאיומי אקדח הופך את מנחה תכנית הכלכלה (קלוני) לבן ערובה. הבחור הפסיד את כל הונו בעקבות טיפ שחילק המנחה וכעת הוא חזר לנקום. ג׳וליה רוברטס היא מפיקת התוכנית שמנסה להציל את המנחה המבוהל. "מפלצת הכסף" מתחיל מצוין ואז מאבד גובה והופך למניפסט על גבול הילדותי נגד עשירי וול סטריט. אחרי הסרט התייצבו כל השחקנים והגברת פוסטר לענות בסבלנות על שאלות בסגנון״ ג׳ודי, איך היה לביים את ג׳וליה?״ ועוד שאלות עמוקות שכאלה.

נפרדתי מ"מפלצת הכסף" והגעתי (בטעות) לאזור שוק הסרטים - שם מציעים אינספור מפיקים את מרכולתם, כשהאסייתיים שולטים בגודל ובכמות הביתנים. כמנהל פסטיבל הקולנוע הקוריאני שמחתי לראות כרזות של סרטים חדשים רבים מדרום קוריאה ואצל ההונג-קונגים גיליתי שג׳קי צ׳אן אהובי עשה שני סרטים חדשים לאחרונה.

משם עברתי לחגיגות יום העצמאות בביתן הישראלי שאך נפתח השנה. לחלק לא קטן ממדינות העולם יש ביתן בקאן שבו בעיקר אפשר לשבת לשתות משהו ולנוח מהמולת הפסטיבל. את הקוקטייל בביתן פתחו רב וכומר שפצחו בשירת ״הבאנו שלום עליכם״ (זה נשמע הרבה יותר טוב על הנייר).

[*]

את היום המתיש משהו חתמתי בהקרנה של סרט ישראלי-פלסטינאי של הבמאית המבטיחה מהה האג׳. הסרט ״עניינים אישיים״ עוסק במשפחה שגרה בנצרת, כשהילדים גרים ברמאללה ובשבדיה. בסרט עולות לדיון שאלות אישיות ופוליטיות של ערבים פלסטינאים. הסרט מתפזר ליותר מדי כיוונים ובסופו של דבר הרגשתי כי מדובר ביצירה בוסרית מדי ולא מפותחת. את ההצגה גונבת השחקנית היפהפייה מייסה עבד אל הדי בהופעה מחשמלת.

אבל החוויה האמיתית שלי הייתה לחזור לדירה שלי בקצה הטיילת. בחצות קאן ערה ובועטת. כל בתי המלון המפוארים מוארים באור יקרות. מרצדסים ופורשים שועטים בכבישים וגברים בפפיונים הולכים שלובי יד עם יפהפיות בשמלות ערב ארוכות. כל המראה נדמה כמסיבה אחת גדולה והעיר קאן לרגע נדמית כלא מהעולם הזה. מחר המרוץ מתחיל מחדש.