קאן, סיקור ראשון: Wonderstruck והלהב של בן האלמוות

בשעה טובה חזרתי שוב לפסטיבל הקולנוע הגדול והחשוב בעולם וכמו בשנה שעברה גם השנה אעביר את רשמיי לכם קוראי אתר Seret כדי שתרגישו שגם אתם בקאן. השנה היא שנתו השבעים של פסטיבל הקולנוע ומארגניו השתדלו לתת הרגשה חגיגית במיוחד. כמה וכמה אירועים מיוחדים מתקיימים בפסטיבל ועבדכם הנאמן יהיה שם כדי להביא לכם את כל ההתרחשות והזוהר.

אני מגיע ביום השלישי לפסטיבל , השרה רגב כבר הספיקה לדפןק הופעה והכוכבים כבר הציפו את העיר וגם המגנומטרים. אם יש דבר שבולט השנה חוץ מהתורים לסרטים שהתארכו, אלו הן הבדיקות הביטחוניות שהוגברו עוד יותר והפכו לממש בלתי נסבלות. אירועי הטרור בפריז ובניס הוציאו לגמרי את מארגני הפסטיבל משלוותם ובערך כל מטר צריך לעבור שוב ושוב בדיקות ביטחוניות מקיפות וכל פעם מחדש להראות שהלפטופ שלך הוא לא של מחבל דאע"ש פוטנציאלי.

רק הגעתי לקאן ומיד שמתי פעמיי לביתן הישראלי שקיים זו השנה השנייה. השנה מתרכזים בביתן בקיום אירועים שונים כדי לחשוף את התעשייה הישראלית למבקרי הפסטיבל. כמו כן בביתן מתקיימים אירועי אנימציה, מפגש בנושא סרטי ז׳אנר ועוד. בביתן פגשתי את שרון שטרית המקסים במאי הסרט הקצר "מרק", שמוקרן בפסטיבל במסגרת הסרטים הקצרים. את הראיון עם שרון תוכלו לקרוא בכתבה נפרדת.

[*]

עזבתי את הביתן הישראלי וקפצתי לבקר חברים בביתן הקוריאני. כמי שמנהל את שבוע הקולנוע הקוריאני בישראל, הפסטיבל הוא הזדמנות מצויינת עבורי להתעדכן במתרחש בתעשייה המדהימה הזו שממשיכה להנפיק יצירות מופת. הקוריאנים מיוצגים השנה בפסטיבל בכמה וכמה מסגרות ואני מבטיח דיווח מעמיק מכל סרט מהמדינה הזו שיוקרן השנה.

ואם כבר קולנוע קוריאני, הסרט "אוקג'ה" של הגאון הקוריאני בונג ג'ונג-הו שהוקרן אתמול מחולל סערה בפסטיבל. הסרט שהופק על ידי נטפליקס גרר התבטאות מיו"ר חבר השופטים פדרו אלמודובר, שאמר שלא נראה לו להעניק פרס לסרט שהקהל לא יוכל לצפות בו בקולנוע אלא באינטרנט. בנוסף לכך בהקרנה בפסטיבל ארעה תקלה בסרט שחייבה להתחיל מחדש. דבר נדיר בקאן. האם גם המקרנים תא מרוצים מסרט שאמור להיות מופץ לא בבתי הקולנוע?

הגיע הזמן להתחיל צפות בסרטים. תחנה ראשונה סרטו החדש של הימאי המוכשר והמורכב טוד היינס ״מעשה פלאי״ (wonderstruck) שמשתתף בתחרות הראשית בפסטיבל: הסרט מספר את סיפורם של שני ילדים: האחת חיה בניו יורק של סוף שנות העשרים של המאה הקודמת והאחד חי שבעים שנה אחריה. הדעות לגבי הסרט חלוקות ונעות בין התפעלות לתמיהה. אני נמצא באמצע. אהבתי מאוד את יצירותיו הקודמות של היינס: "הרחק מגן עדן" ו"קרול" (איזה סרט נפלא), אבל הפעם נדמה לי הרחיק היינס יותר מדי בגלישה אל הפיוטי והסוריאליסטי. הסרט, שהוא על פניו מסע חיפוש מתובל באורבניזם סטייל וודי אלן (וגם קצת "השעה ה-25" סרטו המופתי של ספייק לי), די ממצה עצמו בשעה הראשונה ואז לאט לאט ובאופן די מייגע סוגר היינס קצוות ופותר תעלומות. לבעלי סבלנות של ברזל.

מכיוון שהשנה מלאי הדירות ב-Airbnb היה מצומצם השתדרגתי למלון שגם נמצא עשר דקות מהפסטיבל, דבר שמאפשר לי לדלג בין ביתי החדש לאירועים ביתר נוחות. אחרי התרעננות קלה שבתי להקרנת ערב לסרטו החדש והמצופה של הילד הרע של הקולנוע היפני טקאשי מייקה (הלוואי וגם טקאשי קיטאנו היה מציג בקאן). מייקה, שמתעקש לביים בקצב מסחרר, מקרין בפסטיבל מחוץ לתחרות את סרטו ״הלהב של בן האלמוות״, סיפורו של סמוראי שאי אפשר להמיתו בשל כישוף שהטילה עליו מכשפה מסתורית.

סרטי הסמוראים הם אולי המרתקים ביותר בקולנוע היפני. אלו סרטים שמעבר לחרבות ופרצי דם באים חשבון עם האתוס היפני של כבוד ושל מסורת. מייקה, שכבר ביים סרט סמוראים אחד או שניים בחייו, מציג הפעם סמוראים מלוכלכים נטולי הוד והדר שהם בעצם רוצחים ברישיון. הדם ניגר כמים והסרט ממש לא מיועד ליפי נפש או למי שלא אוהב קולנוע אסייתי.

למרות הסתייגותו מגיבורים, עדיין הסצנות המרכזיות מציגות סמוראי אחד שמחסל מאה אנשים בצורה קומיקסית לחלוטין .שעתיים ועשרים זה הרבה יותר מדי בשביל הסרט, אבל כחובב קולנוע אסייתי אני נהניתי עד עומקי נשמתי .מייקה מפרק את ז׳אנר הסמוראים ומרכיב אותו מחדש. לא יצירת מופת כמו סרטו״ 13 רוצחים״, אך עדיין סרט מרתק של יוצר מיומן.

כמעט חצות בקאן. המסיבות רק מתחילות נתראה מחר בעוד יום גדוש אירועים וגם ראיון עם עוד במאי ישראלי. עד כאן מקאן. לכל הדיווחים מהפסטיבל ולכל עמודי הסרטים המתחרים בתחרות הרשמית היכנסו למתחם הפסטיבל