להיות פרובינציאלי במוסקבה זה יותר קשה מבישראל, שם דורסים אותך

"כשהגעתי לדירה בה הם גרים הייתי בשוק. היא נראתה בדיוק כמו הדירה הראשונה ששכרתי. איך הם ידעו שזה השולחן שהיה לי בדירה? כשנכנסתי לא הייתי צריך לשחק, רק לא לשכוח את המילים. הייתה לי הרגשה שנכנסו לי לחיים, אבל כנראה אני לא לבד אלא אחד למיליון", מספר השחקן ולדימיר פרידמן (62) על החיבור האישי הרב לסרט "קולות רקע" בו הוא מככב בתפקיד הראשי.

פרידמן הוא שחקן תאטרון וקולנוע ותיק ומוערך מאוד. אם השם לא מוכר, בוודאי תזהו את פניו ממסך הטלוויזיה מהעונה השלישית של הסדרה "כפולים" ומתפקידו כג'וזף אוגנסיאן מהטלנובלה הפופולרית "האלופה". חלקכם אולי יזכרו אותו מתפקידיו הקולנועיים בחו"ל בסרטים "מתנקש אמריקאי" לצד מייקל קיטון ו"המורה לאנגלית" לצד דיאן קרוגר. למרות הכבוד הגדול לשחק לצדם של כוכבים הוא שומר על צניעות ובעיקר שמח "שאני נמצא בשוק בארץ ישראל בלי לשנות מקצוע שלושים שנה ולעשות דברים אחרים".

פרידמן כיום גר בנתניה אבל הוא במקור מקורסק שבברית המועצות. עד גיל 15 שיחק כדורגל ובגיל 18 בכלל התחיל בלימודי הנדסה. התובנה לגבי משחק הגיעה רק בגיל 19 לאחר שהוקסם מהצגה בה צפה, שהראתה לו עולם אחר וחי. אבל המקרה שהפך את חייו היה כשהגיע לשחק תפקיד קטן בתיאטרון הקהילתי. "הגיע במאי מוכשר ממוסקבה לביים אותנו בתאטרון הקהילתי בקורסק, בתור עונש על הצגה שהציג במוסקבה שלא עברה צנזורה בתאטרון. הוא נתן לי לגלם תפקיד של שיכור. אני זוכר שזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שעל הבמה אני מרגיש יותר טוב מאשר בחיים. הסתיימה החזרה ואני רציתי להישאר באולם – כי הרגשתי בו יותר טוב, יותר טבעי. אחרי שטעמתי את זה, לחזור למה שהיה - לא יכולתי. הלכתי לתחנת רכבת להיפרד מהבמאי והוא אמר לי 'אני יודע מה אתה רוצה להגיד. אני לא יכול לשנות לך את הגורל. אבל יש לי הרגשה שיש לך נתונים להיות שחקן. אתה חייב לדעת ששחקן זה מקצוע – אתה חייב ללמוד את הבסיס במוסקבה'", הוא נזכר.

[*]

(ולדימיר פרידמן בסרט "קולות רקע". באדיבות סרטי יונייטד קינג. צילום: אתיאל ציון)

הוא החליט שעליו לבדוק את התאמתו כדי לא להיות מתוסכל, והתקבל. פרידמן עזב את לימודי ההנדסה, עבר למוסקבה – מרחק שמונה שעות נסיעה ברכבת מקורסק - וחי שם באכסניה למשך חמש שנים עד שסיים את לימודיו. עבודה כשחקן תיאטרון לא הייתה אפשרית במוסקבה, ולכן העתיק את עצמו ואת זוגתו השחקנית לטומסק שבסיביר לתיאטרון חדש שנפתח שם, בו הוא שיחק. בגיל 24 הם התחתנו ופרידמן שיחק שם שמונה שנים.

"היו שם חיים אבל הם נגמרו כי הבנתי שהסיטואציה לא נעימה וזו מדינה על סף התפרקות. הבנתי שאני לא רוצה לחיות שם, היו גם דברים אנטישמים. הייתי צריך לקחת את עצמי ולשנות הכל. זו יוזמה שלי. כמו שאמרו בסרט, 'כשהכל מתפרק הדרך היחידה היא רק לעלות'", הוא מסביר. העלייה לארץ גם לא הייתה פשוטה והערימו עליהם קשיים אבל הוא רואה זאת כאמצעים מחשלים. "היו סיבוכים אבל זה טוב בשביל החיים שלי בארץ. להיות פרובינציאלי במוסקבה זה יותר קשה מהחיים בישראל. שם דורסים אותך", הוא טוען. סיפור קליטתו בארץ לא היה פשוט. הוא הגיע בגיל 31 יחד עם אשתו, בתו וזוג הורים והם התגוררו בכפר סבא סמוך לאחיו, שעלה שנתיים לפניהם. בניגוד לאשתו שוויתרה על קריירת משחק והתחילה לעבוד ב'טבע' ולהתקדם שם, לו לקח יותר זמן. "הייתי בארץ שבעה חודשים, כולם יצאו מהדירה ואני יושב בבית וזה היה מפחיד. אמרתי שהכול בסדר ואתה מרגיש לא בסדר. ראיתי את האוטו זבל והבנתי שזה המקצוע שלי כי אמרו לי שזו עבודה חלומית. אחי שאל אותי 'למה הלכת לשם? אתה הרי למדת להיות שחקן. יש לך עוד דרך'. ובאמת אחרי זמן מה קיבלתי תשובה חיובית. זה כמו הסיפור של סינדרלה", הוא נזכר.

את הקריירה הקולנועית שלו הוא חייב ליבגניה דודינה. "את יבגניה הכרתי כששיחקנו יחד בטלוויזיה החינוכית. היא הייתה מעורבת בהפקה של הסרט 'החברים של יאנה'. כשחיפשו שחקן, יבגניה אמרה את השם שלי וחיפשו אותי בכל הסוכנויות אבל לא הייתה לי סוכנות, ואז דודינה צלצלה אליי ואמרה לי לבוא. הסרט זכה בהרבה פרסים ואחריו כבר הייתה לי סוכנת. הסרט הבא היה 'קרקס פלשתינה' שדודינה הייתה בו בתפקיד ראשי. הסוכנת שלי, זוהר יעקובסון, שלחה אותי לאודישן לתפקיד בעלה, בחור עם כרס, עם קרחת ובן שישים, דובר רוסית. הבמאי ארז חלפון הסכים שאנסה. עשינו סצנה ועוד סצנה ואז הוא החליט שאגלם את הדמות. משם התחילה הקריירה בקולנוע", הוא משחזר.

סיפור קליטתו של ולדימיר בארץ מתכתב במעט עם דמותו בסרטם של יבגני רומן וזיו ברקוביץ, "קולות רקע" שהיה אמור לעלות ב-2019 ועלה לאקרנים רק בחמישי האחרון מפאת הקורונה. הסרט זכה לשבחים ברחבי העולם וקטף שני פרסים בפסטיבל טאלין, ביניהם פרס התסריט הטוב ביותר. התסריט מספר על חבלי הקליטה בישראל של זוג עולים בני שישים שעוסקים בדיבוב (ולדימיר פרידמן ומריה בלקין) בתקופת מלחמת המפרץ. לתפקיד הזה פרידמן לא היה צריך לעבור אודישן. "אני היחידי, והם ידעו בזמן הכתיבה שזה יהיה אני. זה היה כבוד. בשבילי זה לא עוד סתם תפקיד. יש משהו חשוב בסרט".

בסרט מגלם פרידמן את ויקטור, מדבב שמתקשה להסתגל לחיים בארץ, בעוד אשתו מסתגלת לחיים ופורחת. "ויזואלית זה אדם בנוי ומוקפד, שחשוב לו איך הוא נראה. לבוש יפה. כל הזמן חושב על עצמו. חוץ מזה שאני מרוסיה אין לנו שום דבר משותף. הוא אדם ששנייה לא יושב וחולם. אין לו רגע עם עצמו. הוא נשאר בצל. רעיה ראתה חיים אחרים חוץ ממנו והוא מקנא. הוא כל כך רגיל שיש לו אותה שהיה צריך לקבל פטיש על הראש כדי להבין שהוא עומד לאבד אותה", הוא מסביר על הדמות.

את מריה בלקין, ששיחקה לצידו הכיר לפני אבל לא יצא לו לעבוד מולה. "היה מאוד כיף. היא סמכה עליי ואני סמכתי עליה כי יש לה אינסטינקטים מאוד טובים". לעומת זאת עם התסריטאי ובמאי יבגני רומן זהו לא שיתוף הפעולה הראשון שלו. "הכרתי את יבגני ב-2006. הוא הזמין אותי לעשות תפקיד ראשי בסרט גמר שלו, 'נס' באוניברסיטת תל אביב. מאז כל כך התחברנו ועבדנו יחד על הסדרה 'בין השורות' בת 50 פרקים ברוסית ובסרט הקומי 'לנין באוקטובר'. אני אוהב את יבגני ומקווה שיהיה עוד משהו ביחד".

פרץ נוסטלגי עטף אותו בשתי סצנות. האחת, סצנה שצילמו על המטוס, כשנזכר בהגעתו לארץ: "זה חלום שאתה יכול פעמיים להיכנס לאותו מטוס. זה מצחיק שהיה צריך להביא 23 ק"ג מכל החיים שלך וזהו. זה הזוי אבל זה מה שהיה". והשנייה בסצנה בה היה צריך לתת תעודת זהות ולקבל את מסיכת הגז, בה נזכר באביו. "על הסט היה לי מקום אחד שבכיתי כשאף אחד לא ראה. הייתה סצנה בסרט שלדמויות מחלקים מסיכות גז כנגד תעודות זהות. עשר דקות לפני הסצנה אני מסתכל איך אני נראה בתעודת זהות וכשאני מגיע לשנת לידה אני רואה שזה תאריך הלידה של אבי. לרגע לא הבנתי שזו טעות. נזכרתי שאנחנו משחקים את שנות התשעים אז אם רשומה שנת הלידה זה אומר שכשהגענו וירדנו מהמטוס, אבי היה בן 63 כמו בן דמותי. ואז יצאתי לשירותים לבכות. אבי לא בחיים ולא זכה לצפות בסרט, אז אמוציונלית זה מאוד נגע בי", משתף פרידמן.

[*]

(ולדימיר פרידמן. צילום: ורוניקה צ'רנייך)

בשקט בשקט ובצניעות ולדימיר צובר לעצמו קילומטראז' מעבר לים בסדרות רוסיות פופולריות וגם בסרטים בינלאומיים כשאחד מהם הוא "מתנקש אמריקאי" לצד השחקן מייקל קיטון ("בירדמן"). "אחרי שסיימתי את כל הסצנות והייתי אמור ללכת נכנסתי לאיזה חדר. אמרתי לו באנגלית נעים מאוד והוא שואל אותי מאיפה אני. אני עונה מישראל ואז לתדהמתי הוא אומר שיש לו קרובי משפחה בחדרה. לשמוע מהפה של מייקל קיטון את המילה חדרה – למישהו מנתניה זה היה מצחיק. הוא אחלה בנאדם", הוא נזכר בחיוך בחוויה.

בתקופת הקורונה הוא למד איך להתראיין בזום וכתב ספר ברוסית שהוא איגוד של 33 סיפורים שכתב בטור אישי לעיתון רוסי לפני כשבע שנים. "אלה סיפורים שלי מהחיים בארץ". כעת סיים להצטלם לסרט דוקו-דרמה בהפקת אמיר אסף ("חזרות") לצד אילנית יעקוב ועידית טפרסון בתפקיד שופט. "היה מאוד מעניין. כולנו עשינו את זה בשביל הבמאית כי זה הסיפור שלה ורצינו שתצליח". הוא מופיע בהצגה "האדם המיותר" בבימוי של יחזקאל לזרוב ומתוכננות לו נסיעות לטורונטו וברלין להופיע עם הגיטרה לקהל הרוסי. עד אז הוא ממשיך להופיע במופע היחיד שלו אותו כבר הציג 2046 פעמים ומרגיש שעוד לא אבד עליו הכלח. "זה סיפור מרכזי על האבסורד של החיים. בשבילי זה סיפור שלי שאני מספר ומעניין אחרים".