פסטיבל קאן 2024: הסרט הטוב בפסטיבל וסרט אנימציה על השואה

ביומי העשירי בפסטיבל קאן מהדורת 2024 אני צופה בסרט ״לבבות פועמים״ של הבמאי והשחקן הצרפתי ז׳יל ללוש. זהו סרט על אהבת נעורים שמנסה להחזיק מעמד גם בגיל מבוגר. אדל אקסרקופולוס כהרגלה מצודדת בתפקיד הראשי ולצידה גונב את ההצגה פרנסואה סיביל כעבריין צעצוע שמתאהב בה נואשות. הסרט מעניין בחלקו ומאוד צפוי. אין לי מושג למה הוא כמעט באורך של שלוש שעות (יותר ממחצית סרטי התחרות הראשית בפסטיבל הם באורך של למעלה משעתיים, וברוב המקרים אפשר היה לקצר אותם בלפחות חצי שעה). הסרט שהוא שילוב של רומיאו ויוליה עם "פוטלוס" די מהנה, אבל לא משאיר רושם מיוחד.

הסרט השני שאני צופה בו מהתחרות הראשית הוא הסרט ההודי ״כל מה שאנו מדמיינים כאור״ של הבמאית פאייאל קפדייה. סרט ארט-האוס מלנכולי ואיטי על נשים בהודו ומאבקן לחיים טובים יותר. האחת מתגעגעת לבעלה שעזב לגרמניה ונעלם, השנייה מאויימת בפינוי מדירתה והשלישית מפלרטטת עם בחור מושך. סרט שדורש מהצופה סבלנות אין קץ ומציג את הודו כמקום שמרן להחריד. אני צופה איזה פרס בטקס הסיום. בערב אני יוצא למסיבה לאור שקיעה ואז מקנח בחגיגות ארבעים שנה לסרט "פני צלקת" של בריאן דה פלמה באירוע מושקע הכולל תצוגת אופנה בווילה מדהימה המשקיפה על קאן.

היום הלפני אחרון בפסטיבל הגיע ואני הולך לצפות בשני סרטים בין המצופים בקאן - הראשון הוא הסרט ״זרע התאנה הקדושה״ של הבמאי האיראני מוחמד רסולוף. הבמאי למוד התגוששויות עם הממשל בטהרן הצליח ממש לאחרונה לברוח מאיראן אחרי שהוצא נגדו צו מאסר לשמונה שנים בשל יצירת סרטים חתרניים כנגד המשטר. זהו סרט מדהים בעוצמתו על שופט חוקר באיראן ומשפחתו שעל רקע הפגנות כנגד המשטר האיראני מנסים למצוא אקדח שכביכול נאבד לשופט בביתו ועלול לעלות לו בעבודתו. הבמאי מצליח להעביר לצופה את תחושת המחנק והפחד שבה חיים האזרחים במדינת האייטולות .הסרט ממש מזכיר סרטים שהיו נעשים על הגוש הסובייטי בזמן המלחמה הקרה, סרטים שבהם כל אחד מלשין על חברו וחושש להביע את דעתו בקול רם. הסרט על כל 168 דקותיו הולם בצופה והוא לא פחות אפקטיבי מסרטו הקודם והנהדר של הבמאי ״אין רשע בעולם״. זהו הסרט שהכי אהבתי עד כה בפסטיבל. הסרט השני שלי להיום הוא סרטו של מישל הזנוויציוס (זוכה האוסקר על "הארטיסט״) "המטען היקר ביותר״ - סרט אנימציה על השואה שמביא את סיפורה של תינוקת שנזרקת מרכבת שעושה דרכה למחנה ריכוז ומה שקורה לה ולאביה שמגיע למחנה. הסרט, שעל פניו הוא די פשטני והאנימציה שלו נראית גמלונית משהו, אינו משתמש במילה ״יהודי״ לכל אורכו והוא מעין אגדת עם עצובה שהולכת והופכת קשה יותר ויותר. בשל פשטותו של הסרט והנגישות שלו (אין כאן מבט מתוחכם בנוסח ״אזור העניין״, כאן רואים הכל) יכול להפוך לקלאסיקה מיידית. אני צריך לצפות בו שוב כדי לעכל אותו עד תומו.

כדי להתאושש משני הסרטים אני הולך לצפות בתחרות ״פאלם דוג״ המעניקה פרס לכלב הקולנועי של השנה בקאן מאז 2001. השנה נבחר הכלב קודי מהסרט ״כלב במבחן״ המוקרן במסגרת ״מבט מסוים״. אחרי שנגמר טקס הכלבים אני ממהר למפגש עם האיש והאגדה ג׳ורג׳ לוקאס שיקבל בטקס הסיום של הפסטיבל את פרס דקל הזהב למפעל חיים. לוקאס בן השמונים שאחראי לסרטי "מלחמת הכוכבים" והפיק וסייע בכתיבת סרטי ״אינדיאנה ג׳ונס״ מספר על דרכו בתעשייה ("מי חשב בכלל לעשות כסף מקולנוע?") ועל איך התחיל להתעסק ביצירת אפקטים לסרטים. "ראיתי שאין מספיק אפשרויות לפעלולים אז החלטתי לפתוח בעצמי חברת פעלולים ולא חשבתי שאעמוד בחזית הדיגיטלית", הוא מתוודה. בניגוד למסיבת העיתונאים עם מריל סטריפ ששפעה צחוקים וסיפורים מרתקים, לוקאס נראה יותר כפקיד קולנועי ולא ריתק במיוחד את הקהל.