דווקא עכשיו זה הזמן ליצור, ללכת ובעיקר להמשיך להאמין בקולנוע

לפני שנים עמדה בחורה צעירה מחוץ לתיאטרון בתקווה שילהקו אותה למחזה זול. שמה הוא מיה הנסן-לאב והיא כלל לא ציפתה שהאודישן הזה יוביל אותה להתעניין דווקא באמנות השביעית. היא גם מעולם לא ציפתה שתהפוך מבמאית סרטי אינדי מפריז לשם בינלאומי שממוקם באותו פוסטר ביחד עם גדולי השחקנים של דורנו.

אני פוגש את הנסן-לאב בצהרי היום לצד הסינמטק התל אביבי, אליו הגיעה כאורחת כבוד של הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים של אוניברסיטת תל אביב שמתקיים בימים אלו בסינמטק וברחבי העיר, בו העבירה כיתת אמן ובו יוקרן היום (חמישי ב-14:00) סרטה "העתיד לבוא". עיניה הביישניות מסתתרות מאחורי זוג משקפיים קטנות, קולה העדין מגיח מאחורי חיוך מנומס והכריזמה השקטה שלה – כל אלו הן חלק מהתכונות שמזכירות את הגיבורות בסרטים "הכל נסלח" ו"העתיד לבוא" אותם יצרה. בעוד שבתחילת הריאיון בוחרת הנסן-לאב בקפידה את דבריה, מהר מאוד נפתחת הבמאית כאשר היא נשאלת על סרטה מ-2021 - "האי של ברגמן", בו עשתה מחווה לאחד מהיוצרים המשפיעים ביותר עליה.

"זה מיותר ומורכב מדי לספר כמה שאני מעריצה ותמיד הערצתי את ברגמן, זה משהו שאתה יכול להבין כבר מלצפות בסרט", היא מספרת בהתלהבות. "אבל דווקא ההתעסקות הבינלאומית בסרט הזה, בין אם זה לביים באנגלית או לצלם באדמה שזרה לי ביותר, נתנה לי חופש ואתגר חדש. אני לא אוהבת לעשות השוואות בין סרטים, אבל זה לחלוטין הסרט שהכי נהניתי ליצור ובאותו זמן זה הרגיש כמו שיא הקריירה שלי".

[*]

(הבמאית מיה הנסן-לאב. צילום: זיו עמר)

גם כשהגיעה לשיא הקריירה שלה, הנסן-לאב זוכרת את אותם ימים בהם נלחמה לקבל תקציב עבור כל אחד מהסרטים שלה. "זה מתיש", מספרת היוצרת. "בצרפת יש קרן ספציפית שרוב הכסף מגיע ממנה וכמעט כל פעם שפניתי אליהם קיבלתי לא. כשהתחלתי, לא עניין אותי שמות גדולים ומוכרים, עניין אותי לחפש ולפגוש פרצופים חדשים שיתאימו לסרטים שאני יוצרת. זה פחות התאים לקרן. לחזור לקרן שוב ושוב, להתחנן לכסף, אוי זה היה נורא. לביים את 'האי של ברגמן' הרגיש לי פתאום משחרר - יש עוד משקיעים ועוד קרנות בעולם שיכולים לשים את הכסף שלהם על יצירה שלי".

אני ממשיך לשאול את הבמאית אודות סרטיה הראשונים, אשר עסקו רבות ביחסי הורים וילדים, התבגרות, חיפוש עצמי ובעיקר הציגו בקדמת הבמה שחקנים צעירים. "זה היה חלק מהחיים שלי באותה תקופה", נזכרת הנסן-לאב ואט אט דיבורה הופך לאישי יותר. "הייתי בתקופה של חיפוש וזה הוביל אותי גם למקומות מוארים וגם למלנכוליה. זה השפיע על הכתיבה שלי. הדמויות שאני כותבת מתחילות בדרך כלל מאנשים שאני הכרתי או מכירה, אך לאט לאט הסיפור שלהם הופך להיות יותר דמיוני ובעיקר אישי". אני מזכיר לבמאית את אחת היצירות הבולטות שלה - "עדן"- שהתמקדה בשני עשורים מחייו של די-ג'יי מחתרתי, אשר מבוסס על סיפורו של אחיה. "בכוונה ניסיתי להימנע מלעשות סרט אוטוביוגרפי. רציתי לעשות סרט שיתבסס על חוויות של אחי סוון, אבל זה גם מאוד התקשר לתקופה ההיא בה עשיתי סרטי אינדי וחיפשתי לקבל עיניים, חיפשתי שייקחו אותי ברצינות".

"עדן" היווה קפיצת מדרגה בקריירה של הנסן-לאב עם מועמדות מכובדת בפסטיבלים מסביב לעולם, דירוג ברשימת הסרטים הטובים ביותר במאה ה-21 של מגזין 'The Guardian' וגם גילה לקהל האירופאי את כשרונה של השחקנית האמריקאית האנונימית (באותו זמן) - גרטה גרוויג ("פרנסס הא" ,ויוצרת המועמד לאוסקר - "ליידי בירד"). הנסן-לאב צוחקת כשנזכרת בחוויה ומודה כי באותו זמן רק מעטים הכירו את גרוויג. "היא הייתה נוהגת להסתובב בין הסינמטקים בפריז ורק אנחנו שהיינו שם הכרנו אותה. זה מצחיק כי 'עדן' יצא קצת אחרי 'פרנסס הא' ופתאום כולם הכירו את גרטה, אז אנחנו זכינו".

בכל זאת, בסרט החמישי שלך – "העתיד לבוא" - כן ליהקת את אחת מהשחקניות המוכרות ביותר בצרפת, איזבל הופר.

"נכון, באותו זמן לא עבדתי עם שמות גדולים, חוץ מגרטה שהייתה אז אנונימית. אבל הדמות הראשית ב'העתיד לבוא' כבר לא הייתה ילדה, היא הייתה מורה לפילוסופיה. אני הגעתי מבית של הורים פילוסופיים, אז ידעתי שהדמות חייבת להיראות משכילה וגם כריזמטית. בחנו הרבה אופציות, אבל איזבל כן הרגישה לי כמו הבחירה הנכונה ביותר לתפקיד הזה. גם אחרי ארבעה סרטים קטנים יותר עם שחקנים מתחילים, הרגשתי שאני רוצה לצאת מהאזור הנוח שלי. הרגשתי קצת יותר בטוחה בעצמי בשביל להמשיך הלאה ולעבוד עם שחקנית כמו איזבל".

גם השופטים בפסטיבל ברלין הרגישו שהנסן-לאב צריכה להמשיך הלאה והבמאית, אשר התקשתה לייצר סרטים במשך עשור, מצאה את עצמה לא רק מציגה סרט באחד הפסטיבלים הגדולים בעולם, אלא גם זוכה בפרס הבמאית. זו הייתה נקודת מפנה חשובה בקריירה של הנסן-לאב והיא ניצלה אותה על מנת לצאת מהאזור הגיאוגרפי שלה עם שני סרטים בינלאומיים. "הציעו לי באותו זמן הרבה תסריטים ועיבודים של אנשים אחרים. ניסיתי לעשות את זה אבל לא הרגשתי מקורבת מספיק לטקסט".

איך זה הרגיש לך לביים פתאום סרט בהודו וסרט בשוודיה?

"מרגש. ברור שהיה לי אתגר עם האנגלית ועם המקום עצמו, אבל זה שינה את כל מה שידעתי על עשיית קולנוע. גיליתי שאני לא חייבת להתמקד רק במקום אחד עם סיפורים משל עצמו, גיליתי שיש עולם שלם בו אני יכולה לטייל ולכתוב עליו. צרפת זה הבית שלי ויש לי מזל שגדלתי במקום עם חופש יצירתי כמו זה, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני צריכה להכיר סיפורים ומפיקים חדשים בשביל להמשיך לשלב הבא".

[*]

(הבמאית מיה הנסן-לאב וכתב האתר מתן יניב. צילום: זיו עמר)

"מאיה", סרטה הבא של הבמאית, התחיל את דרכו בפסטיבל טורונטו ו"האי של ברגמן" נמכר להפצה ברחבי כל העולם עם שמות כמו טים רות' ומיה וסיקובסקה בתפקידים הראשיים. אך דווקא כאשר הגיעה, לדבריה, לשיא חדש בקריירה הקולנועית שלה, החליטה הבמאית לעשות סרט חדש שמצולם ומלוהק בביתה - פריז. "בוקר אחד נחמד" בכיכובה של נערת הבונד- לאה סדו.

מדוע בחרת דווקא לעשות סרט כזה לאחר "האי של ברגמן"?

"הסיפור הזה הרגיש לי כמו דרך נהדרת לסגור מעגל. אני מאוד אוהבת כשבמאים רואים את הסרטים שלהם בתור מקבץ של תקופה, כמו שעשו אריק רוהמר וברגמן, שהסרטים שלהם יוצרים מעין משפט ביחד. את 'בוקר אחד נחמד' אני רואה בתור סופה של תקופה וסגירה של פרק מאוד חשוב בחיי. הסיפור והמיקום שלו בפריז הרגישו לי כמו הדרך המושלמת לסגור את המעגל שהתחיל מ'הכל נסלח'. עכשיו אני רוצה לטייל בעולם, לאו דווקא במדינות כמו ארצות הברית או בריטניה, ולמצוא את המקום לסרט הבא שלי".

איך את בוחרת מהו הפרויקט הבא שלך?

"בדרך כלל אני צריכה מעין תמונה בראש שלי שתופסת אותי. בסרט הראשון שלי, 'הכל נסלח', ראיתי דווקא את סופו של הסרט - הכובע שמתעופף ברחבי הנהר - ולאט לאט פיתחתי את הסיפור שמאחורי הכובע ותחושת הרדיפה שיש בסרט".

האם יש לך מסר עבור קולנוענים צעירים?

"בצרפת, אני אומרת שזה קל יותר לעשות סרט אבל זה קשה לעשות כמה סרטים. זה קצת מסובך לענות על זה כשאני יודעת שהקוראים הם קולנוענים מישראל ואני יודעת שבישראל זה קשה יותר לעשות סרט אחד (צוחקת). אני חושבת שהדבר הכי חשוב שבמאי צריך זה נחישות. הרבה אנשים אומרים שבתקופה הזו אנשים מאבדים אמונה בקולנוע ואני חושבת שדווקא עכשיו זה הזמן ליצור קולנוע, ללכת לקולנוע ובעיקר להמשיך להאמין בקולנוע".