Seret מהעבר: 20 שנה לנפוליאון דינמיט

הסרט "נפוליאון דינמיט" הוא לא בהכרח הסרט הראשון שיעלה כשתחשבו על סרטים מתחילת שנות ה-2000. רק באותה השנה שבה יצא (2004), עלו לאקרנים סרטי קאלט כמו "ילדות רעות", "שמש נצחית בראש צלול", "מת על המתים", "היומן" ועוד רבים וטובים. לא קשה להבין איך הוא נעלם ביניהם, אבל זכה בדיעבד לאהדת הקהל שהפך אותו לסרט קאלט. אמנם הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי הקולנוע של MTV של שנת 2005, אך לא להצלחה בקופות (46 מיליון דולר ברחבי העולם) ואפילו לא הופץ בבתי הקולנוע כאן בישראל. למרות זאת ואולי דווקא בגלל זה, כשחזרתי אליו לקראת 20 שנה ליציאה שלו, הופתעתי לגלות מחדש סרט קורע מצחוק (בקול גדול, לא חיוך מנומס) ונוגע ללב על חברות, משפחה, ולאמה בשם טינה.

הסרט לא מבזבז רגע אחד כדי להכניס אותנו לתוכו. העולם והטון הייחודיים שלו באים לידי ביטוי כבר בכותרות הפתיחה, שכתובות באופן פיזי על מאכלים שונים ומגוונים לרקע השיר We’re going to be friends"" של הווייט סטרייפס. ל"נפוליאון דינמיט" אין ממש עלילה במובן הקלאסי והמסורתי. יש בו אירועים, בין חלקם יש קשר אבל ממש לא לרוב. הרבה מהאירועים עומדים לגמרי בזכות עצמם במלוא הביזאריות שמאפיינת את נפוליאון וסובביו.

נפוליאון, נער שלומד בתיכון באוהיו בעל שם של קיסר צרפתי, ונראה שהדבר היחיד שהוא רוצה זה שאנשים יפסיקו להפריע לו כבר. הוא מתעצבן בקלות מכל אינטראקציה: בבית הספר, בבית, ואפילו עם הלאמה טינה אותה הוא מנסה להאכיל. נפוליאון לא מפסיק לריב עם אח שלו שעסוק בהיכרויות באינטרנט, ומודאג מכך שאין לו דייט לנשף.

הכל (או ממש קצת) משתנה כשמנהל בית הספר מבקש ממנו ללוות תלמיד חדש בשם פדרו אל הלוקר שלו. מהרגע הזה, לנפוליאון יש חבר חדש והשניים מבלים ביחד את רוב הסרט. הם דנים באפשרויות של מי אפשר להזמין לנשף בבית הספר, ועוסקים בקמפיין הבחירה של פדרו למועצת התלמידים.

כיאה לקומדיה, מרבית הצילום מסתמך על שוטים גדולים ככל שניתן. הדבר מאפשר כמובן לתפוס את הקומדיה הפיזית המרובה שיש בסרט (כמו הרגע שבו דודו של נפוליאון זורק עליו סטייק בזמן שהוא רוכב על אופניים), אבל גם את הנופים היפהפיים של איידהו, שמנכיחים לנו את האפיזודות השונות והמשונות שנפוליאון נקלע אליהן במקום אמיתי ומוחשי ולא באולפן כלשהו, מה שתורם לאווירת הריאליזם והמבוכה.

במהלך הסרט נפוליאון נתקל בשלל טיפוסים מיוחדים, שכל אחד מהם מדבר ומתנהג בצורה ייחודית. ממאמן ההגנה העצמית שמנסה למכור את הקורס שלו בזכות היכולות ה"מרשימות" שלו, ועד החברה האינטרנטית (ולבסוף אשתו) של אחיו שנותנת לו במתנה קלטת ללימודי ריקוד. כל אחד מהמפגשים המשונים האלו מעשיר את העולם שלו. אולי זה מרגיש כאילו לא באמת קורה משהו משמעותי ואנחנו פשוט עוברים מסיטואציה לסיטואציה בלי שיש קשר ביניהן, אבל היופי האמיתי של הסרט הוא שבכל זאת נראה שנפוליאון עובר תהליך משמעותי. לאט לאט הוא יוצא מתוך אזור הנוחות שלו ומוכיח את נאמנותו לחברו הטוב פדרו. כשהשניים מגלים שהיה צורך בהכנת קטע אמנותי לקראת יום הבחירות למועצת התלמידים, נפוליאון מתייצב למשימה בגבורה, מפקיד את הווקמן שלו בידי טכנאי הסאונד, ורוקד לצלילי ג'מירקוואי.

הקהל באולם לא יודע ממש איך לאכול את החוויה שהם עוברים, אבל כשהריקוד מסתיים, הם פוצחים במחיאות כפיים סוערות (כולל אותי כשצפיתי בסרט בפעם השנייה). אגדה אורבנית מספרת שבמאי הסרט ג'ארד הס, ביקש מג'ון הדר (שמגלם את נפוליאון) לרקוד לצלילי שלושה שירים שונים, ואז ערבב בעריכה את הקטעים המוצלחים ביותר. הפסקול של הסרט עשיר ומגוון מאוד. גם עם הוויט סטרייפס שהוזכרו בסצנת הפתיחה, אבל בנוסף ישנם שירים של סידני לאופר, אלפאוויל, הבקסטריט בויז וכמובן ג'מירקוואי בסצנת הריקוד.

כיאה לסרט שלא זכה להצלחה אדירה בזמן אמת, הסרט לא הזניק באופן משמעותי קריירה של אף אחד מהמשתתפים בו. ג'ון הדר כיכב לאחר מכן בסרט "מחליקים אותה" (Blades of Glory) לצד וויל פארל, טינה מיורינו (שגילמה את דב) השתתפה בתפקידי משנה ב"ורוניקה מארס" וב"האנטומיה של גריי", ודידריך באדר שגילם את מאמן ההגנה העצמית הפך להיות חלק מהשחקנים האלו שמופיעים בתפקידים קטנים בכל מקום ולא זוכרים את השם שלהם. הקריירה שלו כללה הופעות בסרטים וסדרות כמו "יורוטריפ", "מהומה במשרד", "משפחה בהפרעה" ו-Veep"".

גם הבמאי ג'ארד הס המשיך בבימוי קומדיות לא מצליחות יתר על המידה כמו "נאצ'ו ליברה" ו"מאסטר מיינדס" והסדרה הקומית "האיש האחרון בעולם". "נפוליאון דינמיט" מצליח להיות על-זמני גם 20 שנה אחרי. אולי הוא תיאר תקופה ומקום מאוד ספציפיים, אבל הדיאלוגים והניואנסים שלו נשארו מדויקים ומצחיקים גם היום.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן