Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מניפולטיבי ומהפנט - ואלס עם באשיר

מאת: אלון רוזנבלום

הצפייה ב"ואלס עם באשיר" היא חוויה מטלטלת, לא שגרתית, לא קלה. ללא ספק מדובר בסרט שיהפוך (אם לא כבר הפך) לאבן דרך בקולנוע הישראלי, סרט אנימציה דוקומנטרי ארוך ראשון ובעצם סרט האנימציה הישראלי הארוך המשמעותי הראשון (למרות שנעשה אחד כבר בשנות השישים, אבל הוא בקושי זוכה להתייחסות).

[*]

סרטו של ארי פולמן (בתמונה הראשית) לוקח את הצופים למסע הזוי לפרקים אל תוך עולמו של חייל צעיר בלבנון אי שם בספטמבר 1982. הזוי, מכיוון שהסרט נע מסצינות סוריאליסטיות מדהימות שישאירו את הצופה פעור פה אל מה שמכונה "ראשים מדברים" של אנשים, חבריו של פולמן, שהיו איתו בארועי הטבח בסברה ושתילה.

ואכן, הסצינות הסוריאליסטיות הן מקור החוזק של הסרט ובייחוד סצינת הפתיחה שלו שהיא אחת מסצינות הפתיחה הטובות של הקולנוע הישראלי (ואולי בכלל).

[*]

הבחירה של פולמן לעשות את הסרט באנימציה היא הבחירה החכמה והנכונה ביותר. לו היה זה סרט דוקומנטרי רגיל היינו מאשימים אותו בשמאלניות ייתר וביבבנות, אבל המדיה האנימטיבית מעניקה לו חוזק ויזואלי שאי אפשר להתעלם ממנו, חוזק שמצליח, רוב הזמן, לחדור לנו עמוק עמוק לתוך הנפש.

הבעיה היא, שהצופה בסרט מרגיש כמו שק חבטות, אם זה בגלל העושר הויזואלי, האמרות האנושיות והחיפוש אחר הבלתי נודע (או יותר נכון הבילתי מודע).

[*]

החבטות הראשונות שמנחית פולמן על הצופים הן חזקות, מהפנטות, מסקרנות אבל אחריהן מגיעה סדרה שלמה של אימג'ים, תחלואות האדם, אלימות, ורוע וסדרה זו רק מכהה את חושי הצופה שכבר לא יכול להכיל ולכן לא יכול להרגיש. ואז נראה כי פולמן מגייס מניפולציות זולות (בהעדר מילה טובה אחרת כי בסרט הזה אין שום דבר זול), "זוכר את התמונה של הילד מהשואה? זה עם הידיים למעלה?" אז כאן תראו את הילד הלבנוני המסכן עם הידיים למעלה.

ה"חיילים האלמוניים" של הסרט הם יוני גודמן, במאי האנימציה והאחראי על הארט דוד פולונסקי. יחד עם פולמן הם מוליכים אותנו ממציאות ריאליסטית, לעיתים קרה, לעיתים חמה, לעיתים אלימה, לתמונות סוריאליסטיות שתחקקנה בזכרונכם למשך זמן רב.