Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: עמוס קולק חסר מנוחה - ראיון אישי

מאת: עינת פרנבך

משה עמר (משה איבגי) ברח מהארץ לארה"ב שנה לאחר הולדת בנו. הוא מתקיים מקומבינות עם מאכערים ישראלים כמותו, גר בדירת חדר עלובה וניזון ממרק מרוקאי ומהארס שהוא יורק על המדינה שהותיר מאחור. הכל חרא שם בישראל, הוא אומר, בשעה שהוא מתקשה לשרוד את המדמנה הניו יורקית.

יום אחד הוא מתבשר כי אישתו לשעבר מתה ובנו החייל צח (רן דנקר), אותו לא ראה מאז עזב, יוצר עמו קשר.

לאחר הצפיה ב"חסר מנוחה", סרטו האחרון של עמוס קולק, לא נרדמתי, מלאת מחשבות על הסרט המורכב ביותר של אחד הבמאים האהובים עליי ומוטרדת ועצבנית מהביקורות שקראתי.

[*]

באמצע הלילה מצאתי פיתרון, ראיון, משהו שיניח את דעתי על הכר, שיסדר את סערת המחשבות שלי על הסרט.

עמוס קולק מגיע. ללא רעמת השיער לה ציפיתי. מבוגר משציפיתי. מורכב משציפיתי. איש לא רגוע, שהמחשבות שמתרוצצות בראשו נקטעות פעם אחר פעם בלשונו, בלתי צפוי, משוחרר וכנה.

אי אפשר להכיר את עמוס קולק בשעתיים כי הוא מחליף גוונים. לפרקים בוטה, לפרקים רגיש, לפרקים מצחיק, לפרקים ציוני, לפרקים ניו יורקי. ברוכים הבאים לראיון עם אדם שהוא תופעה.

[*]

14 שנה אתה יוצר בניו יורק והנה "חסר מנוחה" צולם בחלקו בארץ. האם חזרת?

"אף פעם לא ממש עזבתי. גיליתי את ארה"ב בגיל 23 והתחלתי להסתובב בין ישראל לארה"ב בכל מיני מינונים. לאישתי ולי היתה תקופה שהיינו בארה"ב 5 שנים רוב הזמן אבל ידענו שאם הילדות ימשיכו ללכת לבי"ס בניו יורק הן תהיינה בחורות אמריקאיות, אז חזרנו לארץ. עכשיו הן לומדות בירושלים. בין ירושלים לניו יורק יש דבר אחד משותף אבל קשה לראות אותו. אין שום עיר כמו ניו יורק בעולם וגם אין שום עיר כמו ירושלים בעולם ותל אביב יש בכל מקום, בכל ארץ יש כמה ערים כאלה."

מה הוביל אותך ליצור בניו יורק?

"אהבתי את ניו יורק מהרגע הראשון שהגעתי לשם וזה אף פעם לא עזב אותי ולו לרגע. אני מכניס את עצמי להמון סיטואציות מעניינות ולפעמים גם מסוכנות עם כל מיני טיפוסים משונים כאלה. אני יושב לפעמים ב-3 בבוקר ונכנסים טיפוסים חצי קרימנליים ואנשים מהשוליים עם רעיונות איך לשדוד אותך או איך לרצוח אותך. אני מאוד אוהב את זה."

[*]

אתה מרגיש שהיחס שלך למדינה השתנה לאורך השנים שהיית שם? משה, הגיבור של "חסר מנוחה" מתריס בצופה הישראלי.

"האמת היא שזה לא קשור לסרט, כמה שזה נשמע משונה. אני חושב שיש אצלי שינוי מאוד גדול מאז שאבא שלי מת. אני באופן ספציפי נורא סבלתי מהקטע הזה של להיות ה"בן שלי" [טדי קולק]. זה נורא עצבן אותי תמיד, אבל בצורה מטורפת. עכשיו, אחרי שהוא מת, אני מרגיש יותר משוחרר. מצד אחד אני בן 60, זה גיל שאפשר למות בשקט ומצד שני אני מרגיש עכשיו כמו בן 20. הסרט נכתב כשאבא שלי היה במצב מאוד חלוש והוא מת בדיוק יום לפני שהיינו צריכים להתחיל את הפרה פרודקשן. "

הוא גילה עניין בקריירה שלך?

"הוא הלך לכל סרט שעשיתי ומאוד עזר לי בקשרים. זה הסרט הראשון שעשיתי שהוא לא היה בו. אבא שלי היה בן אדם שידע להקיף את עצמו באנשים מאוד יצירתיים ומוכשרים. אני חושב שזה היה אחד הכשרונות הכי גדולים שלו. אמא שלי באה לארץ להיות פלאחית, להיות קיבוצניקית. היא בן אדם נורא צנוע והיא רוצה לעבוד קשה, לעבוד את האדמה."

[*]

כשאתה מסתובב בעולם או בפסטיבלים השונים מגדירים אותך כיוצר ישראלי?

"אני מאוד ישראלי באופי שלי ואני לגמרי רואה את עצמי כישראלי. את שואלת איך מסתכלים עליי? אני לא יודע. נגיד בסרט הזה כן, כי הוא ישראלי אבל ב"אוכל מהיר, נשים גנובות" אני לא יודע. בעולם הקטן שבו גדלתי אבא שלי היה דמות מרכזית. נורא נדהמתי במקומות כמו פסטיבל קאן שאף אחד לא שאל אותי על אבא שלי, הם כאילו לא ידעו מי זה. קיבלתי עכשיו את פרס התסריט בפסטיבל בפורטוגל וסיפרתי שאני בא ממשפחה פוליטית. שאלו אותי מה אבי עושה. עניתי שהוא היה ראש עיריית ירושלים. לא היה להם שום מושג, זה נראה לי משונה."

מה הביא אותך לצלם סרט בארץ?

"פגשתי את איבגי בניו יורק. הוא רצה לעשות סרט על דמות ישראלית ואני די ברחתי מהנושא הזה. כל פעם אמרתי שאני כותב תסריט ולא כתבתי מילה. פגשתי את איבגי כמה פעמים והוא גם התקשר אליי ושאל: איך מתקדם? אמרתי: נהדר, מתקדם פנטסטי. הוא אמר: מה, אתה כותב? אמרתי: לא. אז הוא אומר: במה זה מתבטא שזה מתקדם? אמרתי: אה, אני יודע במה זה מתבטא? לא הקדשתי לזה אפילו חצי שניה מחשבה. פעם פגשתי אותו ב- ymca בניו יורק וזה היה נורא מביך. פתאום אני רואה איזה בחור קטן כזה ואני אומר: בחיאת אללה, זה איבגי. חשבתי שאני אתחמק למרות שרק הגעתי ואז הוא רואה אותי ואומר: היי. וואלה עמוס, נו איך מתקדם התסריט? היה לי איזה רזיסטנס עצום לגעת בעניין הזה. גם לא כ"כ בא לי להתעמת עם שחקנים גברים. מאוד אהבתי לעבוד עם שחקניות ואיבגי נראה לי שחקן חזק ודעתני. מי צריך את העצבים האלה כשאתה יכול להקיף את עצמך בבחורות יפיופיות?".

[*]

רבים שאלו אותך אם הרעל שיוצא מפיו של משה עמר משקף את דעתך על המדינה.

"תראי, אני לא רואה את זה ככה. ניסיתי להביע הרבה מהביקורת שיש לטיפוס כמו משה. זה לא אני בתחפושת של איבגי או של משה עמר. בסכ"ה יש לי דיעה חיובית על המדינה. הדיעה שלי היתה חיובית כשעשיתי את הסרט והיא גם חיובית עכשיו. אני גם חושב שהציפיות שהיו בתקופת בן גוריון, של האידיאליזם המוחלט, הן ציפיות שאין בהן שום דבר ריאלי אחרי שאתה עובר את תקופת החלוציות. אתה נהפך למדינה וכל אחד נכנס לעיניינים שלו, רוצה לעשות כסף. הכל נעשה נורא קפיטליסטי."

עמוס מדבר על התרבות הקלוקלת, על האמריקניזציה שאימצה הטלוויזיה ועל תופעת הפאפארצ'י.

"הסתכלתי על תופעת הפאפראצ'י האלה, למשל, שמסתובבים סביב רן דנקר. זה מדהים, זה פי עשר מהוליווד. זה תמיד נורא הגעיל אותי בהוליווד, אבל זה אפילו יותר גרוע פה. היום כל דוגמנית מתראיינת הרבה יותר מעמוס עוז על אותם הדברים."

[*]

אבל לקחת לסרט את רן דנקר, אישיות מאוד פופולרית בתרבות האינסטנט.

"אני לא ידעתי שרן דנקר בכלל קיים. יש לי שתי בנות שעכשיו הן בנות 11 ו-13 שהסתכלו כל הזמן ב"שיר שלנו" והיו נורא מפוקסות על הדמות של רן דנקר ובאיזה שהוא שלב כשהביאו כל מיני בחורים צעירים לאודישנים, הביאו גם אותו. מאחר שהבנות שלי היו כל כך מפוקסות עליו, אני התפקסתי עליו. כשאתה באירופה או בצפון אמריקה אין מי שהמילה "רן דנקר" תגיד לו משהו, כשאתה בא לפה ואתה יושב לשולחן אז אף אחד בכלל לא יסתכל עליך לשניה בגלל שרן דנקר נמצא שמה."

אז למה בחרת בו?

"חשבתי שהוא יהיה טוב, שיש לו רגישות וגם שהוא יאיים על משה מאיזו שהיא בחינה וגם שמשה יאיים עליו. חשבתי שרן ירגיש מאויים במידה מסויימת מאיבגי בגלל שהוא כזה שחקן גדול וחשבתי שאיבגי ירגיש קצת מאויים בגלל שרן דנקר הוא כזה סלב. אני חושב שהיחסים היו טובים אבל היה מתח שהיה טוב לסיפור. האודישן הראשון בין רן לאיבגי היה אודישן מאוד טוב ושמתי לב שהוא נורא מקפיד, בא בזמן, מוכן, עובד על הטקסט. הוא לא בא כמו סופר סטאר. רן הוא בחור מאוד סימפטי וחכם וטוב. הוא לא שחצן, הוא לא בן אדם שטחי. "

מחר, בחלק השני של הראיון, יספר עמוס על החיים בבית ועל דמות פוליטית והיסטורית שהוא פשוט העריץ.