עשבים שוטים: קומדיות הסטלנים המצחיקות ביותר

מגלגלים אותה: ציץ' וצ'ונג (1978)

מבקר: רון פוגל

למרות ששימוש בסמים כבר הוצג על המסך הגדול עוד בשנות ה-30 (בסרט "מריחואנה") הרי הסרט שנחשב לאבי סרטי הסטלנים הוא סרטם של צמד הקומיקאים מוסיקאים זוכי פרס הגראמי צ'יץ' מרין וטומי צ'ונג, שהתפרסמו בשל חיבתם לחשיש ומסרי ה"אהבה החופשית" שלהם.

הסרט, שכל כולו משמש להצגת הכישורים הקומיים המגוונים של הזוג, מספר על אנתוני סטונר (מסומם בתרגום חופשי) וחברו פדרומדה פאקאס המגיעים לטיחואנה ובלי ידיעתם הופכים לשותפים במזימה להבריח סמים ממקסיקו לארה"ב. צמד הליצנים נוהגים ממקסיקו ברכב שכולו מורכב ממריחואנה. לאחר שעברו את הגבול וחמקו משוטר טרדן, הם פוגשים שוטרת שסוחרת בסמים שהוחרמו על ידי המשטרה שרוצה לעשות איתם עסקים. כששוטר עוצר אותם בצד הדרך הם נחלצים ממעצר כשהשוטר מתמסטל מאדי המריחואנה שיוצאים מהאגזוז של המכונית שלהם.

אם בשלב זה ללא נפלתם מהכסא אז הצמד מזמן לכם עוד הרפתקאות שונות ומשונות-הצמד פוגש זוג נשים שמשכנעות את גיבורינו להתחרות בתחרות נגינה שבה הם זוכים למרות שאחת הבחורות נותנת לסטונר "דאונר" במקום "אפר". כל מי שנמצא בתחרות מתמסטל כשהרכב של הצמד מתחיל לעלות באש ואדי המריחואנה חודרים לאולם.

הסרט היה להצלחה אדירה והצמד יצר שלל סרטי המשך-מוצלחים יותר ופחות, אבל "מגלגלים אותה" היה ונוצר יצירה מכוננת בדברי ימי סרטי הסטלנים. הסימפטיות והלא יוצלחיות של הצמד הפכה את הסרט לנגיש ולמאוד משעשע על פניו זו יצירה שגובלת בטמטום, אבל היא לא לוקחת עצמה לרגע ברצינות ובמבט לאחור היא פנינה של ממש.

פיינאפל אקספרס (2008)

מבקר: דין קליין

על פניו "פיינאפל אקספרס" נראה כמו סטייה מהדרך האוטרית שדייוויד גורדון גרין סלל לעצמו בתחילת הקריירה - מי האמין שיוצר האינדי הרגיש יביים סרט בו צ'יץ' וצ'ונג בגרסתם היהודית מסתבכים בעלילה המזכירה את סרטי נשק קטלני? אך ההומניות של גרין, שלא באה על חשבון ההומור הפרוע והאנרכיסטי, היא בדיוק מה שהופך את הסרט לייחודי.

הסרט מספר על דייל דנטון (סת' רוגן שגם כתב את התסריט), סטלן חסר דאגות שעד לרצח ונאלץ לברוח מהמאפיה יחד עם סוחר הסמים שלו, סול (ג'יימס פרנקו) - אך הסיפור הבאמת מעניין הוא על החברות האינטימית הנרקמת ביניהם. סול הוא הלב הפועם של הסרט - מניעיו הם טהורים והוא עוזר לדייל לא מכיוון שהוא חייב אלא כי הוא מחבב אותו ורוצה בחברותו.

בשונה מהמצופה, הדילר מצטייר כדמות רגישה, פגיעה ושליבה חשוף, ולא כפושע קר רוח ומחושב. ישנה טראגיות שקטה בסול, שהסיבה היחידה לקיומו בחייהם של אנשים היא הסמים אותם הוא מוכר כך שהוא ממלא פונקציה חד-מימדית - החברה רואה בו רק את מה שהוא יכול לספק וזקוקה לו למטרה אחת בלבד, בזמן שהוא משתמש במריחואנה כאמצעי לחיבור אנושי מיוחל הנדמה ככמעט בלתי אפשרי. ככל שאר הלקוחות, דייל מנסה להיפטר מסול ברגע שהוא קיבל את מבוקשו (סול משכנע אותו להישאר בעזרת עיני כלבלב וג'וינט בצורת צלב), אך במנוסתם וככל שחוויותיהם נהיות קיצוניות ואבסורדיות יותר ויותר, החיבור האינטימי והאנושי ביניהם מתחזק. גרין מביים לראשונה סרט בתקציב מנופח ומשתמש בו כדי להעמיד סצנות קרב מורכבות, אלימות וגרוטסקיות בו זמנית, אך הן מהוות רק את הרקע לסיפור על שני בני אדם שמתקרבים ומתחברים בגלל ולמרות הסיטואציה האבסורדית והמוגזמת בה הם מוצאים את עצמם.

הסרט יוקרן מחר ב-19:00 בסינמטק ת"א במסגרת הפסטיבל

הלילה שלפני (2015)

מבקר: אלעד שלו

מלך סרטי הסטלנים סת' רוגן חזר בשנה שעברה עם קומדיה נוספת ומצחיקה במיוחד שלא זכתה להצלחה המגיעה לה. רוגן מגלם את אייזק, גבר בן 30 שהתחתן ואשתו עומדת להביא ילד לעולם. יחד עם כריס (אנתוני מ'קי) שהפך לספורטאי מצליח ואושיית רשת פופולרית, ואית'ן (ג'וזף גורדון לויט) שחברתו זרקה אותו, הם יוצאים ללילה אחרון ופרוע של חבורת הגברים בערב חג המולד, כפי שהם ביצעו בכל שנה עד כה ויודעים שלא יעשו שוב. על החגיגה מנצח הבמאי ג'ונתן לוין, שכבר שיתף פעולה עם רוגן וגורדון לויט בדרמה הקומית –"50/50".

רוגן גונב את ההצגה בהופעה הקומית הטובה בקריירה שלו בה הוא מקצין את כל האלמנטים של הסטלן לשיא. אשתו מביאה לו תיבה הכוללת את כל סוגי הסמים האפשריים לקראת הערב, הערב הולך ונהיה יותר פרוע ככל שהסמים מתחילים להשפיע והשיא מגיע בטריפ רע שרוגן חוטף כשהוא נאלץ להגיע במהלך הערב עם משפחתה של אשתו לכנסייה ובטוח שישו כועס עליו בשל יהדותו.

"הלילה שלפני" נהיה אבסורדי ומוגזם למדי ככל שהוא מתקדם, אך כולל את הלב, המימד הדרמטי של חוסר הרצון להתבגר והתיאור הכנה של ה"ברומנס" הגברי, כפי שמצליחים סרטיו הטובים של רוגן לעשות. ומעל לכל הוא דוגל בגישה לא מתחסדת ואוהדת לסמים, כולל הופעת אורח מצוינת של מייקל שאנון (אימפריית הפשע") כסוחר סמים סטלן ומשעשע במיוחד.

(Dope (2015

מבקר: יאיר הוכנר

"Dope” הוא סרט טוב מאוד על אנשים שיש להם מזל גדול. על אף שהגיבורים שלנו הם תלמידי תיכון מצטיינים שחולמים לצאת משכונת העוני ולהגיע לאוניברסיטה רצינית, הם עושים כמה מעשים מאוד טיפשיים, וכמובן, כל הסרט מתרחש סביב דבר אחד: סמים.

זהו שילוב מנצח של סרט נעורים מגניב, קומדיית סמים קלילה יחד עם פיתולים תסריטאיים ועריכה מתוחכמת המזכירים את טרנטינו הצעיר. יש לו קאסט צעיר מוצלח והכי חשוב - הסרט הזה עמוס בחן בלתי נדלה. הסרט מתייחס באהבה גדולה לתרבות ההיפ-הופ של ראשית שנות ה-90 ועושה זאת עם עושר תרבותי וקולנועי והתייחסות כנה כלפי המציאות העכשווית בארה"ב.

עלילת הסרט עוסקת במלקולם ושני חבריו - דיגי צעירה לסבית מגניבה המנגנת על תופים וג'יפ הגיק הגיטריסט. החברים סותרים לחלוטין כל סטריאוטיפ אפשרי שקיים על צעירים משכונת עוני. הם תלמידי תיכון מצטיינים שמתרחקים מצרות, יש להם להקה היפסטרית מגניבה, הם מעריצים מוסיקה שחורה מראשית שנות ה-90 ומתלבשים בהתאם. ניסיון להרשים את שכנתו הצעירה (זואי קרביץ) שמנסה להתגבר על העבר ולהתקבל לאוניברסיטה מקומית, יוביל את מלקולם למסיבת יום הולדת של גנגסטר מקומי. הטעות הטיפשית הזאת תעלה לחבורה ביוקר כאשר הם ימצאו את עצמם מסובכים מעל הראש.

השחקן שמיק מור המגלם את מלקולם עושה עבודה נפלאה אבל לדאבונו הוא נראה כמו ליהוק מושלם לסרט פעולה עם שרירי הבטן המוקפדים שלו ולא לתלמיד מצטיין. ליהוקים הרבה יותר אמינים הם השחקנים הצעירים קירסי קלמונס המגלמת את דיגי המדליקה וטוני רבלורי המגלם את ג'יפ וזכור לטובה כעוזרו הנאמן של ג'וזף פיינס מהסרט "מלון גרנד בודפשט".

ג'יי ובוב השקט מכים שנית (2001)

מבקרת: קארין דובינסקי

אני לא מתה על קומדיות מטומטמות, גם לא על גסויות רבות או סרטי סטלנים. אבל משהו בדמויות של ג'יי ובוב השקט תפס אותי. אולי זו הניגודיות המושלמת בין שניהם, מצד אחד נמצא ג'יי (ג'ייסון מיוז), סוחר סמים שלא מפסיק לקלל וחרמן תמידי ומצד שני נמצא בוב (קווין סמית'), שתקן תמידי שאינו מדבר אבל כשהוא אינו יכול יותר – פותח את פיו, תרתי משמע, בסצינה לא פחות ממבריקה. הדמויות מבלות את מרבית זמנן בעישון סמים ומכירתם, ועמידה בלתי מוגבלת ליד מכולת.

ג'יי ובוב השרט הופיעו במגוון סרטיו של הבמאי קווין סמית', החל מ"מוכרים בלבד", דרך "עכברי קניונים", "לרדוף אחרי איימי", "דוגמה" (אחד המועדפים עליי אישית), הופעת אורח משעשעת ב"צעקה 3" ועד "מוכרים בלבד 2".

בשנת 2001 קיבלו השניים סרט משלהם בו הם מגיעים להוליווד במטרה להפסיק הפקת סרט על פי הקומיקס שהם יצרו ומסתבכים בשלל הרפתקאות. בסרט מופיעים לא מעט כוכבים גדולים וביניהם בן אפלק, מאט דיימון, ג'ייסון לי, שאנון אליזבת', וויל פארל, ועוד שחקנים מוכרים המבליחים בעיקר להופעת אורח קצרה אך בלתי נשכחת. התסריט עצמו טיפשי, הבדיחות בוטות וחסרות טקט, מנת יתר של פרובוקציה, אבל זה עובד. גם הכוכבים שמופיעים תורמים לא מעט לסרט, שמהווה פרודיה על תעשיית הקולנוע ועל השחקנים עצמם.

בנוסף, ב-2013 יצא להם סרט אנימציה בשם "סרט האנימציה הסופר מגניב של ג'יי ובוב השקט". כיום יש לשניים פודקאסט שבועי שנקרא "ג'יי ובוב השקט מזדקנים". לא ברור אם נראה אותם שוב על המסך הגדול בעתיד, אבל אני לא אתנגד.