ביקורות פסטיבל י-ם: מה חשבנו על הסרט החדש של ניר ברגמן?

חברים עד הסוף

מבקר: אלעד שלו

סרט ספרדי קטן, אנושי ומקסים המתאר באופן בוגר וכנה חברות בין שני גברים מבוגרים, הרהורים על החיים ועל הפרידה מהקרובים אליך, דיאלוגים אהבה, משפחה ובדידות וכל זאת בלי להיגרר לקלישאות, תוך הישענות על תסריט אמין ואוהב אדם ומשחק מצוין של שני השחקנים הראשיים.

עלילת הסרט מספרת על חוליאן, שחקן תיאטרון מתבגר שחי מזה שנים רבות במדריד עם כלבו המקשיש טרומן, לאחר שעזב את מולדתו ארגנטינה. את חוליאן מגיע לבקר חברו הוותיק תומאס, המתגורר בקנדה ולא ראה אותו מזה שנים רבות. כבר מתחילת הסרט הקונפליקט המרכזי נחשף – לחוליאן נותר זמן מועט לחיות בשל מחלת הסרטן שהתפשטה בגופו ותומאס נשלח לספרד על מנת לנסות ולגרום לו להמשיך בטיפולים ולנסות להיאבק עוד קצת על הזמן שנותר לו.

אם העלילה נשמעת לכם כמו סוחט דמעות, לא כך הדבר. הסרט מתמקד בהצגת ארבעת הימים שעוברים על צמד החברים, ההכרה בזמן שעבר מול הזמן שנותר, בין מי שהיית למי שאתה כיום, והצגת חברות אמיצה שמחזיקה לאורך השנים, "ברומאנס" אמיתי בלי להיגרר לילדותיות הנלווית לסרטים הוליוודיים מסוג זה ("מתים על החיים", מישהו?).

ריקארדו דארין, השחקן הארגנטינאי המוכר ביותר ("סיפורים פרועים", "הסוד שבעיניים"), פשוט מחזיק על כתפיו הרחבות את הסרט כחוליאן ובונה דמות אנושית ובעלת מצפן מוסרי גבוה שאי אפשר שלא לרצות בטובתה. גם חוויאר קמארה ("דבר אליה") כחברו הטוב והנדיב, תומאס, עושה עבודה מצוינת.

הבמאי ססק גיי ("ניקו ודני") נמנע מלגרור את הסרט לשיאים רגשיים, אך דווקא בהימנעותו מסנטימנטליות מצליח לרגש ולכבוש את לב הצופים. לפיכך לא פלא ש"חברים עד הסוף" (Truman) זכה בעשרות פרסים ברחבי העולם, כולל פרס האוסקר הספרדי לסרט הטוב ביותר לשנת 2016.

לוֹלוֹ

מבקרת: נטע שניצר

סרטה החדש בבימויה ובכיכובה של ז'ולי דלפי הנפלאה הוא סרט קליל ומשעשע, קומדיה רומנטית וקטנה ועם זאת נועזת כמו שרק צרפתים יודעים לעשות. לשם שינוי מדובר בקומדיה נשית מובהקת: במרכז הסרט עומדת גיבורה, לצידה מתייצבת חברתה הטובה ככתף תומכת אך מתגרה ומאתגרת כשצריך, הבדיחות הן על סקס מנקודת מבט נשית ומעניקות אספקט מרענן לז'אנר. בנוסף, העיסוק בחיי המין של נשים בנות 50 הוא נושא שלא נוטים להתייחס אליו בקולנוע וחבל שכך. דלפי משחקת את ויולט, אישה גרושה בת 50 עם בן יחיד, שלא עשתה סקס מזה זמן רב. במהלך חופשה בדרום צרפת היא פוגשת את ז'אן-רנה שהופך את עולמה ובעיקר את מיטתה. ויולט היא פריזאית על כל המשתמע מכך: היא עוסקת באופנה, יודעת מה טרנדי ולא זוכרת איך מבשלים. הוא, מאידך, גבר כפרי העוסק במחשבים, תמים ונטול חוש סטייל. שניהם אנשים נחמדים עם המון כוונות טובות ורצון לנהל זוגיות מוצלחת. על פניו זהו שילוב מנצח, אך מתחת לפני השטח פועל כוח המעוניין להפריד ביניהם בכל מחיר- גם במחיר של הריסת חייו והקריירה של ז'אן רנו. הכוח הדמוני הזה הוא בנה של ויולט.

דלפי הייתה מועמדת לשני פרסי אוסקר על כתיבת התסריט ביחד עם ריצ'ארד לינקלייטר לשניים מתוך טרילוגיית הסרטים שלו - "לפני חצות" ולפני הזריחה" - ובנוסף הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב על תפקידה בסרט "לפני חצות". היא שחקנית ויוצרת בעלת אמירות אותנטיות ופמיניסטיות, ובאופן כללי היא אחת השחקניות החינניות שיש כיום על המסך. סרטה החדש מומלץ אם ברצונכם לסיים את הערב באופטימיות ובאמונה בכוחה של האהבה לנצח.

נשים מסוימות

מבקרת: הילה אילן

השקט והאיטיות הם המאפיינים הבולטים ביותר בסרטה של הבמאית קלי רייכארט "נשים מסויימות". שלושה סיפורים שונים בעלי קשרים רופפים ביניהם מסופרים ב-107 דקותיו של הסרט, ובמקום ליצור, כמצופה, עומס עלילתי, הם משקפים זה בזה דווקא את החללים והשתיקות ויוצרים מרחב גדול מימדים המזמן פסיעה איטית ומחשבה עמוקה.

במרכז שלושת הסיפורים עומדות ארבע נשים המעוררות בצופה מידה שווה של חמלה וריחוק. חמלה בגלל בדידותן, בדידות שאין לה מענה, הנוכחת גם כאשר גיבורת הסיפור היא חלק מתא משפחתי, מחזיקה בעבודה נחשבת, או חיה בעצמאות גמורה וברשות עצמה. ריחוק, מכיוון שאותה בדידות כופה עליהן מעטה של הסתגרות, ובליבו אותו השקט.

גם מאורעות בעלי פוטנציאל דרמטי (בינהם פשע אלים, בגידה משפחתית ואהבה נכזבת) מוצגים על המסך דווקא בקצב איטי וווליום נמוך, מסונכרנים עם הדרכים הרחבות, האפורות ומכוסות הקרח של מדינת מונטנה, זירת התרחשותם. מונטנה, המוקפת הרים מושלגים, היא חלק בלתי נפרד משלושת הסיפורים, המתפרשים בין ליווינגסטון העיר הגדולה-קטנה, היערות המקיפים אותה והעיירות הקטנות סביבה עם הדיינרים מקומיים, בהם גברים ונשים מכרסמים באיטיות אוכל שמנוני, לרוב בחברת עצמם.

לורה דרן, קריסטן סטיוארט, מישל ויליאמס (ששיחקה בסרט המוערך של רייכארט "וונדי ולוסי") ולילי גלדסטון הן השחקניות הראשיות, ששמו של הסרט מפנה אליהן את המבט בניסיון לפענח מהו הייחוד המבדיל אותן מהנשיות המקובלת, ומה אותה נשיות מעוללת להן, לטוב ולרע. פניהן של ארבעתן נקיים מאיפור, אך מלאי הבעה, וכתוצאה – קורנים מיופי. כמותן, גם היצירה בוחרת לוותר על הצבעים העזים לטובת מבט ממושך ועמוק, דרכו מתגלות בתוך הכפור פינות נסתרות של אינטימיות, חום וקרבה.

[*]

להציל את נטע

מבקר: אלעד שלו

הבמאי והתסריטאי ניר ברגמן ("כנפיים שבורות", "יונה") חוזר בסרט חדש, שגם אם לא מגיע לשיאים הרגשיים של סרטו הראשון, מזכיר מדוע הוא אחד הבמאים והיוצרים האהובים בישראל.

ברגמן, ביסס את הסרט על הספר "ברזל" של הסופר ערן בר-גיל שכתב עימו את התסריט, והמקור הספרותי מורגש בעלילה מסועפת וכתובה היטב הנשענת על מבנה עלילתי מיוחד: הסרט מספר את סיפורה של שנה בחייו של נטע, אדם שחייו לקחו פנייה לא נכונה ומחפש את המסלול מחדש. סיפורו מסופר דרך סיפוריהן של ארבע נשים שאותן הוא פוגש לרגע מכונן: קצינה בצבא, נגנית צ'לו, אישה שנישואיה עומדים בפני משבר ומעצבת ניו יורקית השבה לארץ בניגוד לרצונה כדי להשתתף בלוויית אימה ולהחזיר את אחותה הלוקה בשכלה למוסד.

נטע הוא הדמות המשנית בכל אחד מהסיפורים ודרך מארג הסיפורים נבנית העלילה הראשית, ששזורה בסיפורים קצרים המהווים מיני-סרט בפני עצמו דוגמת הסרט "תמונות קצרות". כל אחד מסיפורים אלו אכן עובד, כתוב באופן אמין ומעניין לצפייה. הבעיה היא שכאשר הסרט מגיע לסופו, מנסה ברגמן לשזור את כל הסיפורים יחד בחוסר אלגנטיות והתוצאה היא שורה של סיפורים טובים שמרכיבים סרט אינטליגנטי ומהנה, המזכיר בסגנונו את סרטיו של שמי זרחין ("העולם מצחיק"), אך לא כזה המתגבש לכדי שלם שגדול מסך חלקיו.

להמלצות מבקרי האתר על סרטים נוספים: לחץ כאן

להמלצות של יאיר הוכנר: לחץ כאן

[*]