פסטיבל הקולנוע בירושלים בפתח: המלצות וסקירות

פסטיבל הקולנוע השנתי בירושלים ייפתח ביום חמישי הקרוב (13.7). בפסטיבל יוקרנו למעלה מ-180 סרטים מ-60 מדינות שונות וישתתפו יוצרים מובילים שיציגו את סרטיהם ויקיימו מפגשים עם הקהל, ביניהם: הבמאי מישל הזנוויציוס שיגיע להקרנת סרט הפתיחה "יוצא מן הכלל" לצד כוכב הסרט לואי גארל, הדוקומנטריסט קלוד לנצמן ("שואה"), הבמאי העצמאי טוד סולונדז ("אושר"), הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף ("ליקוי חמה בקנדהאר") והבמאי הצרפתי פיליפ גארל. לכבוד הפסטיבל סקרנו שלושה מהסרטים המשתתפים בו:

אדם של יושרה

הבמאי האיראני מוחמד רסולוף עוסק במערכת היחסים החברתית בין המדכא למדוכא - בין השליט לנתין באיראן של ימינו. הסרט מעביר ביקורת נוקבת כלפי השלטון האיראני ולמרות שהקרנתו נאסרה באיראן, בשאר מדינות העולם קיבלו אותו בידיים פתוחות והוא אף זכה בפרס הראשון במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל.

הסרט עוסק ברז'ה, חקלאי שמוסריותו דוחפת אותו לחיפוש אחר צדק בעולם שנראה מושחת מן היסוד. הוא מתגלגל ממקום למקום כדי למצוא פינה בה יצליח להתנער ממשבצת המדכא/מדוכא שהחברה הציבה לו. לבסוף, כשהוא מוצא עצמו עסוק בחוות דגי הזהב שהקים, תאגיד מושחת המנהל קשרים הדוקים עם הרשויות מנסה להשתלט על האזור ולהזיק לו.

הסרט רווי במטאפורות ובדימויים ויזואליים שמצליחים להעביר את תחושותיו הקשות של רז'ה – מצד אחד האש מלווה את רז'ה לאורך הסרט ומצד שני הטבילה במקווה המים והמקלחות האינטנסיביות מקבלות גם הן ביטוי הולם. ניגוד זה בין שני היסודות המיתיים מרמז על קונפליקט פנימי בנפשו של רז'ה שתוצאתו תחושה של שריפה פנימית נוכח העוולות בחברה האיראנית. מול האש ניצב הכוח הנגדי - המים שנחווים לעיתים כמרגיעים ושלווים ולעיתים כרותחים ושורפים גם הם. לא מפתיע כי לאורך כל הסרט עוטה רז'ה על פניו הבעה מדוכדכת, שמצליחה להמחיש את הדיכוי שהוא חש ואף לדכא את הצופה יחד איתו.

רז'ה נשוי לחדיס, מורה במקצועה, ולשניהם ילד קטן. מערכת היחסים בתוך המשפחה עכורה רוב הזמן, אך המשחק של שלושתם טוב. הכימיה בין רוז'ה לחדיס מצוינת והם מצליחים להכניס את הצופה אל תוך עולמם שבנוי מתשוקה והרס. עם זאת, החיסרון העיקרי הוא שהסרט מצליח לנגוע רק במקומות הכואבים שבו, דבר שיוצר בצופה תחושת כבדות ויגע.

אתה ושלך

הסרט "אתה ושלך" של הבמאי סונג האנג סו מתכתב עם "תשוקה אפלה" של לואיס בונואל והוא משכר ומסחרר כמו הדמויות המפוקפקות בו. העלילה שעוסקת בזוג קוריאני ממוצע לכאורה ומעלה ספקות בנוגע לנאמנותה של האישה מציבה מספר שאלות שאין להן תשובה – האם מדובר בבחור שמאשים לחינם את חברתו התמימה בבגידה? האם בעצם מדובר בבחורה מניפולטיבית שמצליחה להערים על כולנו? או שמא מדובר בשתי אחיות זהות אשר נשאבות לסיפורי אהבים שלא באשמתן? הסרט נפתח בשיחה בין שני מכרים, שאיננו מכירים את טיב הקשר ביניהם. האחד אומר לשני כי ישנה שמועה בנוגע להרגלי השתייה המופרזת של בת זוגו ועל התנהגות סוררת. נוצרת תחושה מעט תמוהה: כיצד אדם מספר לחברו בכזאת קלות כי חברתו בוגדת בו, וכיצד בן הזוג מקבל זאת בשלווה וללא זעם?

לאחר השיחה, חשדו של הבחור עולה והוא שואל את בת הזוג בנוגע לשמועה. בת הזוג מכחישה בצורה מעורפלת את השמועה, אך באופן נחרץ מסיימת את מערכת היחסים. נחרצות זו לא חוזרת במהלך הסרט ואנו נמצאים בשעה וחצי של "סחרחורת" רגשית, מעין רכבת הרים של סצנות ודמויות סותרות אל מול שוטים סטטיים ודיאלוגים ארוכים בהם המצלמה כמעט ולא זזה. כך הצופה נשאב לסיטואציה ולמלל המבולגן והסותר בלי יכולת "לברוח" לאפקטים או "פעלולים" מסוימים של צילום המקובלים בחברה המערבית.

האלכוהול שמלווה את כל הסרט משכר לא רק את הבחורה, אלא גם אותנו הצופים. הסרט יוצר כל פעם סחרחורות מחדש, וכשכבר אנחנו חושבים שקיבלנו את הרמז לפיצוח החידה, אנחנו שוב "משתכרים" ואיננו בעצם יודעים דבר. פעלולי המצלמה ההוליוודיים בסרט זה כבו, ואנו רואים את הכוח שטמון רק בדיאלוגים, בשיח ובמלל, אשר הם עצמם יוצרים את האפקטים ולא טכניקות טכנולוגיות מרהיבות.

מעניין הוא שהבמאי בחר דווקא בבחורים באמצע שנות הארבעים לחייהם שנפלו לסיפור האהבים, ולא בבחורים צעירים ותמימים הנופלים לרשתה, אלא דווקא כאלה הנראים מבוססים ואף עם שיער שיבה. הדבר מעביר את התחושה כי אף אחד אינו מוגן מפני תרמית, לא הם ולא אנחנו, וכמוהם גם אנחנו נפלנו לתסבוכת של שקרים שאנו מחפשים בה התרה. באחת הסצנות האחרונות נוצרת האירוניה בה שני הבחורים איתם יצאה בעצם מכירים אחד את השני מהעבר, כך שסוף סוף נוצר אצלנו סוג של אמת אחת ויחידה בתוך מערבולת השקרים, כפילות הזהויות ופיצול האישיות שאנו חשים במהלך הסרט.

הפיתוי

מבקר: רון פוגל

סרטה החדש של סופיה קופולה הוא רימייק לסרט המופתי של דון סיגל מ-1971 עם קלינט איסטווד. אני לא נמנה עם מעריציה של קופולה ולדעתי היא במאית מוערכת יתר על המידה, אבל ״הפיתוי״ בכיכובם של קולין פארל, ניקול קידמן וקירסטן דאנסט הוא מסרטיה היותר טובים. אולי אני משוחד לגבי סרטים על מלחמת האזרחים האמריקאית, אך נדמה לי שקופולה מצליחה לקחת את הסיפור על חייל פצוע שקבוצה של נשים סועדות אותו, ולהפוך אותו מהגיג מצ׳ואיסטי לסרט מאד נשי והסרט כולו נדמה כאיזה הגיג של דפנה דה מורייה. היסטוריה עם מגע נשי גותי.