פסטיבל י-ם סקירות: על החוף, בלילה, לבד, 1945 ועוד

1945

שני יהודים, האחד צעיר ושני מבוגר, יורדים בתחנת רכבת בכפר קטן בהונגריה. השנה היא 1945, הונגריה מנסה להשתחרר מצל המלחמה ולהתרגל לכיבוש הרוסי ובכפר מתכוננים לטקס החתונה המפואר של ארפי, בנו של אישטוון מזכיר הכפר, והאיש החזק בו. הופעתם של שני היהודים בתחנת הרכבת, כאשר באמתחתם מזוודות עם תוכן לא ידוע, יוצרת מתח בין בני הכפר ששואלים את עצמם אם היהודים הזרים הגיעו כדי לקחת בחזרה את הרכוש והבתים של המשפחות היהודיות שחיו שם וכעת הם בידיים הונגריות.

במחצית הראשונה של סרטו המהודק של פרנץ טורוק ישנה תחושה חזקה של מתח וחרדה הנבנית בעריכה צולבת בין ההכנות לטקס החתונה והאינטריגות בכפר והצילום היפהפה בשחור-לבן מספק לסרט טקסטורה ציורית. לאט לאט הסודות נחשפים והעלילה מתקדמת בקצב אפקטיבי, אך כאשר היהודים מגיעים לכפר ישנה תחושה מעט מפוספסת של אנטי-קליימקס שנובע דווקא מהניסיון ליצור חיבור נקי מדי בין כל קווי העלילה ותצוגות המשחק שלא אחידות ברמתן (הרף הגבוה שמציב השחקן המגלם את אישטוון מדגיש את המשחק החורק מסביבו).

זהו כמובן סרט העוסק באשמה ההונגרית ולא יכולתי שלא להרגיש שגם תחושת האשמה של הבמאי בולטת מדי מתוך הסרט וגורמת לו לייצר סוף שבוגד מעט בתמה שלו. הסרט אינו מבזבז זמן (וזה נהדר בעיקר בפסטיבלים כאלה), ותשעים הדקות שלו אפקטיביות ועשויות לעילא, גם אם אינן מצליחות להתרומם מעבר לצפוי.

יציאות זהב (Golden Exits)

בדומה ל-"1945" גם בסרט החדש של הבמאי הניו-יורקי הצעיר אלכס רוס פרי דמות המגיעה לביקור קצר מצליחה לערער את הסטטוס קוו אצל שתי משפחות, אך חוץ מכך שני הסרטים לא יכולים להיות יותר שונים אחד מהשני. אמילי בראונינג מגלמת את נעמי, סטודנטית אוסטרלית המגיעה לעבוד סמסטר יחד עם ניק (אדם הורוביץ מהביסטי בויז בתצוגת משחק מלאת ניואנסים), ארכיונאי שעוסק בעיזבונו של אביה של אשתו (קלואי סביני בהופעה צוננת מדי). נעמי שרה בתחילת הסרט גרסת א-קפלה מלנכולית של New York Groove של Kiss שמעגנת את הטון המאוד עגמומי של הסרט העוסק באנשים שכלואים במערכות יחסים ומשפחות לא מאושרות.

השאיפות של פרי הן נובליסטיות מבחינת היקף היריעה והדיאלוגים שלעתים פוגעים מדויק בשנינותם ולעתים מפספסים ביהירותם, אך הטון העגמומי והמינורי הופכים את הסרט למעט מנוכר אפילו בסטנדרטים של פרי. אם בסרטיו הקודמים (“Listen Up Philip”, “The Color Wheel”) הניכור התבטא באגרסיביות הוורבאלית של הדמויות, פה הוא ניכר מהדרך בה נדמה שהסרט שומר את הצופים בריחוק מהדמויות על אף הקלוז-אפים הנהדרים ב-16 מ"מ (בידיו שון פרייס וויליאמס שהיללתי על צילום "גוד טיים" וממשיך שנה קולנועית מוצלחת). ישנו כאב בכל אחת מהדמויות שכמו תמיד אצל פרי דואגות להסתיר אותו בשפה גבוהה ומשפטים ספרותיים שעלולים לעורר רתיעה. השימוש הנרחב בדיזולב בעריכה שוזר את הסצנות עמוסות הדיאלוג אחת בשנייה ליצירת פסיפס של אומללות אנושית נוטפת רעל. לא ניתן שלא להשוות את הדיוקן הבורגני והנוירוטי הזה לקולנוע של וודי אלן, אך פרי מנסה להיכנס לנעליים שמעט גדולות עליו זאת למרות הכישרון הרב שלו והתעוזה ביצירת סרט שלאו דווקא מציית למוסכמות קולנועיות ולא מפחד להתעמת ולהציג את הכיעור של המציאות.

נפאלם

בסרטו החדש של הבמאי הוותיק קלוד לנצמן ("שואה") הוא לוקח אותנו למסע אישי בצפון קוריאה. לנצמן בן ה-90 מצליח ליצור סרט שמרגיש כללי ואישי בו זמנית, על אף שלעתים הסרט מרגיש כמו תיעוד חובבני של טיול מאורגן לצפון קוריאה. מסע מצולם לצפון קוריאה הוא עניין מרתק לכשעצמו מהמקום המעט מציצני שמאפשר מבט לאחד המקומות המסתוריים והמסקרנים בעולם.כל כך מעט צוותי צילום הורשו לתעד את המתרחש במדינה הטוטליטרית ולכן המצלמה הפשוטה והרועדת שמלווה את לנצמן בביקורו לא פוגמת בחוויית הצפייה, למרות שמיעוט החומר הצילומי מאפשר להתעלם במעט מהמתרחש על המסך ולהתעמק בקריינות של לנצמן.

לאחר פתיחה מעט כללית על צפון קוריאה, לנצמן עובר לספר סיפור אישי על מפגש חד פעמי עם אחות צפון קוריאנית בזמן שהגיע למדינה כאורחו של קים ג'ונג איל בשנת 1958. את רוב הסיפור לנצמן מספר ממוסגר בקלוז אפ ארוך שיכול מעט לייגע, אלמלא החינניות והכריזמה של הבמאי ועל אף שלעתים הוא מצטייר כקשיש מעט זימתי בתיאוריו את אותה אחות.

זהו סרט נוגע ללב העוסק בזיכרון ולנצמן, המבקר באתרים שנותרו ללא שינוי בזמן הרב שחלף, מצליח להעביר את התחושה החמקמקה והמתוקה מהמפגש הבלתי אפשרי ביניהם. הזיגזוג הזה בין הזיכרון האישי לבין המבט הכללי והזר (שלמרות המשטר האכזרי מרגיש שהוא עטוף בצמר גפן מתוק מדי) מייחד את הסרט ודמותו החיננית של לנצמן הופכת את הצפייה בו לחוויה אחרת. זהו סרט מינורי מאוד שעוסק בתמות גדולות ומצליח לגעת לפרקים, גם אם לא מותיר רושם חזק במיוחד לעומת יצירות אחרות של הבמאי האגדי.

על החוף, בלילה, לבד ((On The Beach at Night Alone

רוח מלנכולית קרירה נושבת בכל פריים בסרטו של הונג סאנג-סו, שזכה בפרס הגדול בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל. הסרט מספר את סיפורה של יונג-הי (מין-הי קים בתצוגת משחק מפעימה, שגם זיכתה אותה בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין האחרון), שחקנית צעירה ומוכשרת המתמודדת עם סוף מערכת היחסים שלה עם במאי המבוגר ממנה בכ-20 שנה.

בחלקו הראשון של הסרט היא מבקרת חברה בהמבורג בניסיון להסיח את דעתה מהפרידה (השהייה בהמבורג מאפשרת גם להונג לעסוק בהומור החביב עליו שמבוסס על אי הבנות בין בני אדם שמדברים בשפה השנייה שלהם). הן מטיילות בעיר, בפארקים ובאגמים, אך יונג-הי לא מצליחה להשתחרר מצילה של מערכת היחסים האבודה ומודה שכאשר היא נמצאת במקומות יפים היא מרגישה בודדה יותר. היא מחכה להגעתו של הבמאי בלי הרבה תקווה ולאחר הסיום האניגמטי של החלק הראשון יונג-הי חוזרת לדרום קוריאה ומתמודדת עם חברים ומכרים שמכירים את סיפורה דרך רכילויות.

כמו תמיד בסרטיו של הונג העלילה היא תפאורה וההומור ונקודת המבט האידיוסינקרטיים שלו הופכים את הסרט לחוויה ייחודית – בדיחות ויזואליות יבשושיות וכנות ספוגת אלכוהול נמצאים פה בשפע, אך עם רכיב עגמומי ורגיש שמרענן את הנוסחה של הונג והופך את הסרט לאחד משיאי יצירתו הענפה. כמו תמיד בתיאור סרט חדש של הבמאי הקוריאני חשוב להדגיש שהסגנון של הבמאי לא מתאים לכל אחד – הסגנון המינימליסטי ועומס הדיאלוגים שלעתים עלולים להרגיש יומיומיים מדי דורשים הסתגלות, אך מי שמתמסר לקצב שלו יקבל בתמורה מנת רגש טהורה.

זהו הסרט שהותיר עליי הכי הרבה רושם עד כה בפסטיבל. קשה לי להיות רהוט כאשר אני כותב על סרטיו של הונג, אבל התחושה החמקמקה והלא רהוטה שהוא מותיר עליי מוכיחה לי שהוא אחד הקולנוענים המבריקים שפועלים כיום, ולשמחתי הוא ממשיך ליצור ולהתפתח בדרכו המיוחדת.