הסרט אפשר לי לגעת בכאב שלי מבלי להתפרק: ראיון עם במאית אסיה

"אני רואה את עצמי בתוך הסרט הזה באופן מלא. זה נכון שהמאפיינים הביוגרפיים אינם זהים אבל הרבה מהדברים שמובעים בסרט הם חלק ממני וחלק מדברים שעברתי", משתפת הבמאית ותסריטאית רותי פרי-בר על ההזדהות שלה עם הדמויות בסרטה "אסיה" שכבש את חברי האקדמיה עם תשעה פרסי אופיר, כולל לסרט הטוב ביותר, וזכה בשלושה פרסים בפסטיבל טרייבקה היוקרתי. "לא דמיינתי שהסרט יגיע לכזה סדר גודל. כל שלב היה מפתיע ומשמח, והכול קרה תוך כדי הקורונה. רגע אחד אני מחתלת ורגע אני מקבלת פרס בזום. ואני מאושרת מזה באמת – בשביל סרט ראשון ובשביל הסרט הזה, שרק ימשיך ככה", היא מספרת בהתרגשות.

פרי-בר (38) החליטה בתיכון ללמוד במגמת קולנוע ואז הבינה שזה התחום בו היא רוצה לעסוק. "מאוד אהבתי קולנוע וכשהתחלתי ללמוד, בגיל 15 או 16, משהו תפס אותי ואז הבנתי שזהו", היא מספרת בעיניים נוצצות. לאחר שנת שירות ניסתה רותי להתקבל לבית הספר לקולנוע "סם שפיגל", עליו חלמה בילדותה ואליו שאפה להתקבל. אך חרף מאמציה לא התקבלה אליו. באותה שנה היא גם איבדה את אחותה הגדולה הדס – אירוע טראגי שהותיר בה חותם. הדס התגוררה בחו"ל ובגיל 32 התגלה לה במפתיע גידול בראש. היא עברה בהצלחה ניתוח להוצאתו, אך דווקא זיהום במהלך שהותה בבית החולים הוא מה שגרם למותה. לאחר מותה של הדס, ניסתה רותי שוב להתקבל ל"סם שפיגל" והפעם התקבלה. "דברים מסתדרים בחיים בצורות שאנחנו לא יודעים להגיד למה וכך יצא שהשנה הזו יועדה למשהו אחר", היא מספרת.

לאחר סיום לימודיה היא נסעה עם בן זוגה, הבמאי ותסריטאי עמרי בורשטיין להימאליה ושם החל להתגבש במוחה רעיון לסרטה העלילתי הראשון. רעיון שהפך לאחר מספר שנים לסרט "אסיה" שמציג מערכת יחסים בין אם רוסיה שעובדת כאחות גריאטרית בבית חולים לבתה המתבגרת לאחר שמתגלה לבת מחלה קשה שמצריכה התמודדות מחודשת עם מצבן. כוכבות הסרט הן אלונה איב המגלמת את האם והשחקנית שירה האס שמגלמת את הבת, שמאז שהצטלמה לסרט עשתה חיל בארץ ובחו"ל ואף הייתה מועמדת השנה לפרס גלובוס הזהב הנחשק על משחקה במיני סדרה בנטפליקס, "המורדת". את התסריט ערך בן זוגה של רותי, עמרי. "אני כבר לא זוכרת איך זה לא לעבוד איתו. אנחנו מאוד מעורבים אחד בפרויקטים של השני. מרגע הרעיון הוא מלווה אותי כבן זוגי וגם כעורך תסריט וזה אומר שהוא היה קורא כל דבר – לא הייתה לו ברירה. העבודה בינינו מאוד פורה, נעימה, מכבדת ומעשירה. יש לו מחויבות אמיתית לפרויקט הזה לא פחות מלי", היא מספרת.

[*]

(רותי פרי בר. צילום: ברק ברינקר. באדיבות גם סרטים ובתי קולנוע לב)

הרעיון ללכת על מנטליות רוסית התגבש לאט לאט ונבע מתוך הסיפור. תחילה כשרותי הבינה כי מדובר על מערכת יחסים בין אם ובתה שיש ביניהן ריחוק מסוים והדרך היחידה שלהן להתגבר עליו הוא רק אם לא תהיה להן ברירה. "בעצם החלטתי שהן היו מהגרות כי זה מתבקש. יש לי משפחה שעלתה מברית המועצות כך שזה לא רחוק ממני ולא משהו שמצריך לעשות תחקיר מעמיק, אז זה לא היה מבחינתי עולם זר", היא מרחיבה. כתבת את הטקסטים ברוסית?

"הכול היה כתוב בעברית ולקראת הצילומים לקחנו מתרגמת וישבנו אני, היא ואלונה (איב – השחקנית הראשית) ותרגמנו את כל הטקסט. התרגום דרש הרבה עבודה כי זה היה ניסיון להבין מה ברוסית ומה בעברית ובעצם שילבנו. וזה מצחיק כי כשהסרט היה ברוסיה, פתאום הבנתי כמה מהסרט הוא בעברית. כי גם במשפטים ברוסית שזורות הרבה מילים בעברית ".

מאיפה הגיע הרעיון להתמקד במחלת ניוון שרירים?

"התסריט לא התחיל מהבנה של איזה מחלה זאת. אני חיפשתי משהו שבו הם יוכלו להתחיל ממקום שוויקה לכאורה נראית נערה מתפקדת לגמרי ואז התהליך יהיה הדרגתי. ברגע שהיה לי מהלך כתוב של התסריט פניתי לרופאים עם רקע נוירולוגי כדי להבין איזה מחלה יכולה הכי להתאים. הסרט מבחינתי הוא לא על מחלה אלא על מערכת יחסים ולכן גם בשום שלב בסרט לא מצוין איזה מחלה יש לה או מה האבחנה כי לא רציתי שזה יהיה סרט על מחלה. מבחינתי זה סרט על אימהות ועל מערכת יחסים על בין אם ובת".

כשהמחלה מתפתחת יותר ויותר, ויקה שואלת על האבא אבל הוא כלל לא נכנס לתמונה.

"מבחינתי האבא לא רצה בכלל להיות בתמונה –אם לא היה איתה בקשר כל כך הרבה שנים, כנראה שהוא לא חלק מהחיים שלהן ואני גם חושבת שבסופו של דבר יש הורים ביולוגים שלא מגדלים את הילדים שלהם".

איך נעשה שלב הליהוק של שחקניות?

"ראיתי את שירה בסרט 'פרינסס' והתרשמתי מיכולותיה כשחקנית. היא הגיעה ועשתה אודישן מצוין ויש לה יכולות מדהימות. את אלונה לא הכרתי יותר מדי אבל היא בעלת נוכחות קולנועית מאוד כובשת. מה שהיה לי הכי חשוב היה שהאם והבת יראו דומות – זה היה מאוד מרכזי, ובליהוק זה היה הקו המנחה. אז מה שעשינו – זה ליהקנו בנפרד את האם והבת וכשראינו אותן יחד בפעם הראשונה – ישר ידענו. אי אפשר היה להתכחש לכימיה ביניהן ולדמיון המדהים. זה היה רגע שבו אני והמלהקת הסתכלנו אחת על השנייה ואמרנו 'כאן זה נגמר'".

על מנת לפצח את הדמויות, הלכה רותי יחד עם שירה ואלונה למחלקות גריאטריות "כדי שמקצוע האחות ייראה משהו שמאוד טבעי לאלונה. סצנות הצילום בבית החולים היו לה קשות ופתחו את הפצע האישי שלה בכל מיני נקודות "אבל מבחירה, ממקום של כוח". היה בסט גם רופא שליווה את הצוות בכל פעולה פיזית ששירה ביצעה. "מאוד ניסינו לייצר אמינות ונפגשנו עם מטופלים במחלות. ובעיקר דיברנו - על התסריט, על השקפת עולם, על מה שהן עברו בחייהן. המסע הרגשי בסרט הוא תוצאה של הבנה עמוקה של מה ניסיתי להעביר בתסריט. הן הביאו אותו בצורה מדהימה ואני מרגישה שהן הבינו אותי מאוד טוב", היא מציינת. על העבודה עם שירה ואלונה יש לפרי בר רק מחמאות: "היה לי מזל גדול – גם לעבוד עם נשים כה מוכשרות וגם שהחיבור יהיה כה מידי. נשארנו ביחסים מאוד קרובים. היה תענוג לעבוד איתן", היא אומרת ומודה כי היא מצפה לעבוד איתן על פרויקטים נוספים.

הסרטים הקצרים והארוכים שביימה פרי בר עד כה הם בעלי תמה ברורה של פרידה מזוויות שונות. כרגע היא עובדת על סדרה ובתהליך גיוס כספים לסרטה החדש שאף הוא עוסק בפרידה, הפעם מנקודת מבטה של אישה בת שישים שהתאלמנה. "הרצון הוא להתקדם ולהתעסק בנושאים חדשים, אבל יש נושאים שבבסיס כנראה ימשיכו להעסיק ולעניין אותי", היא מסבירה ומוסיפה: "יש משהו בלכתוב את המציאות כמו שהייתי רוצה שתהיה שמאפשרת לי הרבה חופש ורצון לבחון דברים שלא בזמן אמת. אני לא יודעת אם זה עוזר להתמודד עם אובדן של אחותי אבל זה מאפשר לי למצוא מקום שבו אני יכולה להתעסק באופן לא מוגבל בכאב שלי עם איזושהי הפרדה ולגעת בכאב של עצמי מבלי להתפרק".

איך את מסבירה את זה שבניגוד לחו"ל ולפרס האקדמיה – חלק מהביקורות האחרונות בארץ לא היו אוהדות. למה יש את הדיסוננס הזה?

"קשה לי לענות על זה כי בחו"ל הסרט קיבל ביקורות ממגזינים נחשבים וכולן היו מאוד אוהדות ומפרגנות. אני מודה שלא ציפיתי לתגובות כאלה ומצד שני זה חלק מלהוציא סרט לעולם. אנשים בעלי דעה משלהם והרגישו מה שהרגישו וזה לגיטימי. אני חושבת שאם אין חיבור רגשי לסרט, אז דברים לא יסתדרו. בכלל, הסרט מתעסק בנושאים מאוד קשים מבחינתי עם המון אנושיות וחמלה. לשם אני כיוונתי אבל ברור שזה עלול לעורר מחלוקת וזה דבר טוב כי זו יצירת אמנות ויצירת אמנות שלא מעוררת שום דבר אין לה מקום. נראה שאם הוא מעורר אמוציות אצל מבקרים, אז כנראה שבכל זאת עשה משהו. זה לא בדיוק הדבר אליו כיוונתי אבל מבחינתי זה באמת חלק מהעניין ואני מקבלת את זה. לעתים משחקים ומפסידים ולפעמים משחקים ומנצחים".