Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מחווה לאלן דלון: סקירות

הוא היה אחד מסמלי המין הגדולים של עולם הקולנוע וגם שחקן מוערך עם קריירת משחק מפוארת שכללה הופעה בקלאסיקות רבות של הקולנוע הצרפתי והעולמי. חברת ההפצה וההפקה 'עדן סינמה', מקיימת החל מה-17 ביולי ועד ה-31 באוגוסט רטרוספקטיבה לאלן דלון עם 12 מסרטיו שיוקרנו בסינמטקים ברחבי הארץ.

12 הסרטים במחווה כוללים שני שיתופי פעולה עם במאי המותחנים הגדול ז'אן פייר מלוויל, "המעגל האדום" ו"לילה על העיר". הסרט "מר קליין" בהפקת דלון, שעוסק בתקופת השואה בצרפת בבימויו של ג'וזף לוסי, שתי הקלאסיקות של הבמאים האיטלקיים מראשית דרכו, "רוקו ואחיו" ו"ליקוי חמה", ושלושה שיתופי פעולה עם הבמאי ז'אק דריי, בהם הסרט "הבריכה" שאיחד בינו לבין אהובת העבר שלו, רומי שניידר, ו"בורסלינו ושות'" סרט ההמשך המצליח ועוד. כתבי האתר מסקרים שלושה מהסרטים שיוצגו במחווה לכוכב האגדי בן ה-85 שקיבל לפני שנתיים פרס מפעל חיים בפסטיבל קאן.

[*]

ליקוי חמה (1962)

בסרטו "ליקוי חמה", הסרט השלישי בטרילוגיה של הבמאי האיטלקי הגדול מיכאלאנג'לו אנטוניוני (אחרי "אוונטורה" ו"הלילה"), מתאר הבמאי הנודע את רומא כמרחב עירוני בו נודדות דמויותיו האבודות ומחפשות את הדרך הביתה. הסרט מתחיל בתיאור התפוררות היחסים בין ויטוריה (מוניקה ויטי), שכיכבה בסרטיו של אנטוניוני והייתה גם בת זוגו, עם ריקרדו (פרנסיסקו רבל), בן זוגה המבוגר ממנה. בעוד ריקרדו מנסה להבין מדוע ויטוריה אינה מעוניינת יותר במערכת היחסים, היא רק יכולה לומר שאיננה יודעת. אי הידיעה מאפיינת את הדמות שלה וגם את התחושה שמעורר הסרט החידתי הזה.

בהמשך הסרט אנו מתוודעים לאמה של ויטוריה (לילה ברינונה) המהמרת על כספה בבורסה ההומה של רומא, ולפיירו (אלן דלון), הברוקר הצעיר, שיהפוך לאהובה החדש של ויטוריה. דלון, הכוכב הצרפתי והבינלאומי, היה אז בתחילת דרכו. הסרט הזה הביא אותו להכרה בינלאומית. בדמותו של הצעיר השחצן, חובב הנשים והחיים הטובים, אנו יכולים לראות השתקפות של פרסונת הכוכב של דלון, כצעיר היפה שאי אפשר לעמוד בפניו. כפי שאומרת לו ויטוריה: 'הלוואי ולא הייתי אוהבת אותך כל כך'. דלון אמר בריאיון כי הוא חב את הקריירה שלו לאהבת הנשים, ואכן הוא הפך שם נרדף ליופי הגברי. אנטוניוני, שלמד כלכלה באוניברסיטת בולוניה, מתאר את הבורסה והמתרחש בה בסצנות רבות בסרט. במילים שהוא שם בפי הגיבורה שלו, שתוהה האם זהו "משרד, שוק, או זירת אגרוף?", משתקפת תפיסתו לגבי המרוץ הבלתי פוסק אחר הכסף. רק לרגע אחד, בסצנה מפורסמת בה עומדים דקת דומיה לזכר אחד מסוחרי הבורסה שמת מהתקף לב, שוככת המהומה. אנטוניוני מקדיש דקה קולנועית שלמה לדקת הדומייה הזאת, כמו רומז לכך שזהו הרגע היחיד בו הזמן יכול לעצור מלכת. פיירו מעיר שכל דקה בבורסה שווה מיליארדים, ואכן בהמשך אנו רואים את המשמעות של מפולת בבורסה, המשפיעה גם על אמה של הגיבורה.

הסרט ממחיש היטב את הניכור העירוני. ויטוריה נודדת ברחובות העיר, מסתכלת מבעד לחלונות דירתה, משקיפה על המציאות אבל אינה באמת חיה אותה. הסרט מסתיים בסצנות עירוניות כמו דוקומנטריות, שהגיבורים נעדרים מהן לחלוטין. למרות שזהו סרט שלא עוסק באופן מופגן במישור הפוליטי והחברתי, יש בו סצנות המרמזות לנושאים כלכליים, פוליטיים וחברתיים גדולים יותר. כך למשל, מתמקד הבמאי בכותרת עיתון שקורא אחד העוברים ושבים המזהירה ממרוץ החימוש הגרעיני. הדימוי החוזר של חבית המים, מקום המפגש הקבוע של זוג הנאהבים, הופך בסוף הסרט לחבית מחוררת שממנה נוזלים המים ללא הפסקה. אולי יש כאן סמל לדרך בה הדברים מתפרקים, ברמה האישית, הכלכלית והלאומית. (מבקרת: יעל מאורר)

[*]

המעגל האדום (1970)

בתוך רשימת השמות הבלתי נגמרת של ענקי הקולנוע הצרפתי, נדמה כי שמו של ז'אן פייר מלוויל נשכח לעיתים תכופות. אולי זה מכיוון שקשה להכניס את מלוויל לקטגוריה כלשהי: מחד הוא לא משתייך לקלאסיקנים של שנות השלושים והארבעים (רנואר, ברסון וקלוזו) אך הוא גם לא היה חלק מהגל הצרפתי החדש של שנות השישים. אך חוסר היכולת לקטלג את מלוויל לא מורידה מהייחודיות של הסגנון הקולנועי שפיתח: ביצירות המופת הגדולות שלו, המובהקת שבהם היא הסרט "הסמוראי", מלוויל יצר סרטי מתח שקטים ומתונים, בהם המצלמה אינה מעורבת באירועים אלא מביטה בהם בחשדנות מהצד.

בסרטו "המעגל האדום" טווה יחד מלוויל את סיפורם של אסיר משוחרר (אלן דלון), פושע נמלט, ושוטר גמלאי שיוצאים יחד לבצע שוד תכשיטים. השוד משתבש בעקבות מאמציו של בלש משטרה נחוש שרודף אחר הפושעים עד להתעמתות גורלית. אמנם העלילה הזו נשמעת כמו דוגמה סטנדרטית של סרט פשע בסגנון סטיבן סודרברג ("אושן 11" ויוצאי חלציו), אך התעקשותו של מלוויל לשמור על קצב איטי ומהורהר הופך את הסרט ליציאה פילוסופית על הטבע והמוסר האנושי. אמנם הסרט ארוך (כמעט שעתיים וחצי) אך הצפייה בו מתגמלת להפליא. (מבקר: מתי לנג)

מר קליין (1976)

סרטו של ג'וזף לוסי ("המקשר") עוסק במצבם של יהודי צרפת בזמן הכיבוש הנאצי של פריז דרך סיפורו של סוחר האומנות המפוקפק רוברט קליין. חייו של רוברט קליין מתהפכים לאחר שכתבה בעיתון יהודי בה הוא מופיע מובילה אותו לידיה של המשטרה האנטישמית. לאורך הסרט כולו מר קליין מנסה לטהר את שמו ולנתק את עצמו מהכפיל המסתורי שסיבך אותו.

הסרט עשוי באופן מדהים וניכר כי בכל סצנה הושקעה מחשבה עמוקה של רב-אמן קולנועי (לוסי הוא אחד מהבמאים הבריטיים הגדולים במאה ה-20). סרט זה גם ראוי לציון מכיוון שהוא אחד מהסרטים הראשונים שנעשו על השואה ולא עוסקים בה בהקשר הגרמני: דרך סיפורו של קליין אנו מקבלים הצצה אל חיי היומיום של יהודי צרפת תחת משטר וישי. מרתקת במיוחד הסצנה הראשונה של הסרט, שמציגה השפלה בוטה של יהודים שהולכים לרופא.

בסרט זה דלון מפתיע בהופעת משחק מעניינת ולא צפויה. אנו רגילים להופעת משחק חד-גונית וכמעט אדישה מצד דלון (אין בכך משום הביקורתיות, בתפקידים רבים סגנון זה נחוץ), אך בסרט זה דלון מעצב דמות פגיעה ורגישה שבלעדיה סרטו של לוסי היה מאבד הרבה מכוחו. אמנם זהו סרט כבד ולא פשוט לצפייה, אך הצפייה בו חשובה. (מבקר: מתי לנג)