Seret מהעבר: 60 שנה למארני

אישה ובידה תיק קטן וצהוב, שיערה שחור בוהק, ניצבת בתחנת רכבת ריקה. לא רחוק משם, מנהל חברת ביטוח נחשב מגלה כי 10,000 דולר נגנבו מהמשרד באישון לילה; לקוחו הוותיק מארק ראטלנד חושד בעובדת לשעבר, שקטה ומכונסת. בינתיים, האישה שחורת השיער מגיעה לחדר מלון, מרוקנת את התיק הצהוב מאלפי הדולרים שבו, ושוטפת את שיערה בכיור הקטן. קצוות שיער בלונדיניות מחליפות את הצבע השחור שנוזל לחור הביוב, ומולנו נגלית לראשונה מרגרט "מארני" אדגר.

הפתיחה הזו – 6 דקות אורכה – נותחה מכל עבר ב-60 השנים שעברו מאז צאת המותחן "מארני" בבימויו של אלפרד היצ'קוק: יחסי כוחות מגדריים, עבודת סאונד מדויקת או רמיזות מיניות, כל פירוש שניתן ליצירה הזו רק מדגיש את כוחה האייקוני גם בימינו. אז איך דווקא אחד מרגעיו הגדולים של אחד מגדולי האוטרים של הקולנוע (ואולי, במובנים מסוימים, יצירה לא מדוברת מספיק) סימן גם את תחילת סופה של הקריירה המפוארת הזו?.

"מארני", ספרו של וינסטון גרהאם, התגלגל לראשונה לידיו של היצ'קוק בשנת 1961. סיפורה של הקלפטומנית מארני וההתעללות המינית והנפשית שהיא עוברת בידיו של מארק, איש העסקים העשיר, הרחיק רבים מלעבד אותו – כדוגמת אוון האנטר, שכתב את "הציפורים", סרטו הקודם של הבמאי, אך סלד מסצנת האונס הבוטה של מארני ע"י מארק. היצ'קוק, לעומת זאת, לעד מוקסם מהכוח וההרסנות של יחסים מיניים – בתקופה שאלו עדיין נחשבו לטאבו – הבין ישר מה יש לו בידיים. "הוא קירב את הידיים שלו אל הפרצוף שלי, כמו מצלמה שמתקרבת לקלוז-אפ, ואמר – 'כשהוא עושה את זה, אני רוצה את המצלמה הזאת בדיוק על הפרצוף שלה", אמר לימים האנטר על הזיקה של היצ'קוק לפרויקט; האנטר במהרה עזב והוחלף בג'יי פרסון אלן, שאמר לקודמו כי ברגע שהוטרד מהסיבה לשמה היצ'קוק עושה את הסרט, "קנית לעצמך את כרטיס הטיסה חזרה לניו-יורק".

הרצון של היצ'קוק לשלמות הפרויקט התבטא גם בליהוקים המדוקדקים שתכנן: לעד אובססיבי עם דמות הבלונדינית הקרה, הבמאי רצה ראשית את גרייס קלי - כעת כבר נסיכת מונקו - שהראתה נכונות מצדה להצטרף לפרויקט אך פרשה ממנו בעקבות קולות מחאה מצד הציבור במדינתה, שלא ראה בעין יפה את השתתפותה של הנסיכה הנשואה בסצנות הרומנטיות. מכאן, תר היצ'קוק אחר כוכבות בלונדיניות אחרות – חלקן בוגרות סרטיו, כדוגמת ורה מיילס ("פסיכו") ואווה מארי סיינט ("מזימות בינלאומיות") וחלקן מעולם לא עבדו עמו, כדוגמת מרלין מונרו בכבודה ובעצמה – עד שהחליט לחזור לבסוף לטיפי הדרן, בעברה דוגמנית בפרסומות שצדה את עינו, לוהקה על ידו לתפקיד הראשי ב-"הציפורים" ושבריריותה המרוחקת התאימה להיצ'קוק גם בפרויקט זה. שון קונרי לעומת זאת, אז בשיא תהילתו כג'יימס בונד, פחד מטייפקאסט וביקש לשנות כיוון כשהוא לא משחק את המרגל הנודע; קונרי ביקש מחברת ההפקה Eon (שברשותה היה זיכיון בונד) לקשר אותו עם היצ'קוק. קונרי, לעד טיפוס לא מתפשר בכל הנוגע לתעשיית הקולנוע, הבהיר את כוונותיו גם בפני הבמאי עצמו: הסרט שבו הוא יככב לא יהיה מותחן ריגול (בסגנון "מזימות בינלאומיות") והתסריט יוגש לו לקריאה טרום חתימתו על הפרויקט – מעשה לא שגרתי כלל בהוליווד הדרקונית של התקופה. "קרי גרנט לא ביקש אף פעם לקרוא תסריט", אמר לו היצ'קוק, "אני לא קרי גרנט", ענה מיד קונרי. אותה עיקשות של השחקן הסקוטי הפכה אותו במהרה לחביב הבמאי הבריטי הוותיק.

עם זאת, לא לכולם הייתה חוויה נעימה מצילומי הסרט – בלשון המעטה. בעוד היצ'קוק סיפק מרחב עבודה חופשי יותר עבור הדרן ב"הציפורים", עבודתו עם השחקנית על "מארני" הייתה צמודה, מורכבת, מדוקדקת ותובענית הרבה יותר. הדרן הייתה נרגשת לגלם את אותה דמות טרגית, אך לא הייתה בטוחה ביכולתה לעשות זאת; היצ'קוק הבטיח לה שהיא יכולה, וליווה אותה באופן פרטני לאורך כל סצנה. הדרן טענה לימים ש"מארני" הוא המועדף עליה מבין שיתופי הפעולה שלה עם הבמאי וכי הוא היה "פורץ דרך – זה היה טאבו לדבר על מיניות ופסיכולוגיה פנימית, ובטח לא לשלב זאת בסרט"; אך באותה נשימה, חשפה השחקנית עם השנים את הצד האפל של העבודה לצד האוטר על סט הסרט: ב-1983, 3 שנים לאחר מותו של היצ'קוק, טענה הדרן כי "כולם ידעו שהוא אובססיבי לגביי – הוא תמיד רצה לשתות איתי כוס יין בסוף היום; הוא תמיד בודד אותי מכולם. פעם הוא הגיע לסט וסיפר לי שהוא חלם עליי חלום, שבו אמרתי לו שתמיד אהבתי אותו – עניתי לו ישר, 'זה רק חלום', וברחתי משם".

דיאן בייקר, שותפתה לסרט, טענה כי "הוא אף פעם לא נתן לה לשבת עם הצוות, ודרש שכל שיחה בין השניים תיערך בפרטיות". ממוטטת מהחוויה הקשה שעברה, הדרן אזרה אומץ והודיעה להיצ'קוק כי "מארני" יהיה הסרט האחרון שתעשה איתו, למרות שהחוזה כובל אותה לעוד שנתיים. היצ'קוק, כצפוי, זעם. "אמרתי לו שאף אחד לא רוצה להיות בסיטואציה שאני נמצאת בה, שאני רוצה לצאת מהחוזה. הוא אמר לי: 'אני אהרוס לך את הקריירה' – והוא עשה את זה; הוא הותיר אותי בחוזה ושילם לי לעשות כלום במשך שנתיים". כך, היצ'קוק בפועל ניהל את הקריירה של הדרן עד ל-1966 וסירב באופן עקבי לכל הצעה שהשחקנית קיבלה, כולל מידידו החדש הטוב, פרנסואה טריפו, שביקש שהדרן תככב בכמה מסרטיו.

האובססיה המסוכנת של הבמאי לשחקנית ומערכת היחסים הרעילה בין השניים מופיעה כמעט בכל פריים של "מארני" – מהצילום החונק סביבה ועד לסצנת הנשיקה המאיימת אחרי מכת הברק באחוזת ראטלנד; סצנה שנארכת ונארכת, כמעט כאצבע משולשת למערכת ההוליוודית שצנזרה סצנה דומה כמעט 20 שנה לפני כן, בין קרי גרנט לאינגריד ברגמן, ב"הנודעת" (1946). סרטו של היצ'קוק כמעט יוצר מפלצת ממארני, ללא ידיעתה, ומסמן את כוחה ההרסני של המיניות הרעילה.

ואכן, החופש המיני שהציג סרטו הנועז דאז של היצ'קוק לצד סערת הרגשות מאחורי הקלעים סימנה את הידרדרותו ואת הפיכתו למוצג ארכיוני בהוליווד החדשה. לראייה, "מארני" היה שיתוף הפעולה האחרון עם שלושה מידידיו הוותיקים של הבמאי: הצלם רוברט בורקס, העורך ג'ורג' טומאסיני והמלחין הידוע ברנרד הרמן – הראשון נפטר ב-1968, השני מספר חודשים לאחר צאת "מארני" ואילו השלישי, לאחר חילוקי דעות קשים בינו לבין הבמאי על סט סרטו הבא, "המסך הקרוע" (1966), התפטר וכמעט ולא יצר קשר עם היצ'קוק עד למותו ב-1976.

יצירותיו המאוחרות של היצ'קוק יותר משוות צפייה והתייחסות, אך בפועל, תור הזהב שלו - כמעט 20 שנה - שכלל יצירות מופת כמו "ורטיגו", "פסיכו" ו"חלון אחורי" נפסק ביצירה המורכבת שהיא "מארני". עדיין, עם מורשת סבוכה שכזו ובאקלים חברתי ומגדרי שונה בתכלית ממה שהיה אז, "מארני" הוא אחת היצירות המוצלחות ביותר שנגעו בפסיכולוגיה הפנימית ביותר של כל אחד מאיתנו.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן